ד"ר תמר צ'ולקמן
תמונת העולם הסדורה, ההרמונית והראציונלית הנשקפת מאמנותם של יוצרים כאלברטי, מזאצ'ו ורפאל מתחילה להיסדק כבר בסוף המאה ה-15. עדויות לשינוי בתפיסת העולם הזו נראות למשל, בספריהם של פילרטה וקולונה ובעבודותיהם של מנטנייה ובוטיצ'לי. האמנות הופכת למטאפורה, והציור אינו עוד "חלון למציאות", אלא לחלום ופנטזיה.
ההתפתחויות המדעיות של המאה ה-16, וודאי אלה של המאה ה-17, תרמו לתחושת חוסר הביטחון בעולם הנראה. כך למשל, קופרניקוס גילה שגם אם נדמה לנו שאנו עומדים, למעשה, הארץ כולה מצויה בתנועה; קפלר טען כי המוח הוא שמפרש ובונה את הדימוי שנדמה לנו שאנו רואים בעיננו ובסופו של דבר, דקרט קבע כי כל היקום כולו, מתמצה ומתקיים במחשבה. באופן זה, המדע החדש הפך את הדמיון לכוח של ידע, והאמנות החדשה הפכה את הדמיון ל'טבע' שאותו מציירים.
בסמינר זה נבחן את היחס בין מציאות לדמיון וננסה לתהות על כוחו ותפקידו של הדמיון בבנייה של מציאות חדשה ומודרנית.