בהמשך לטענה של ולטר בנימין, שהתנאים הטכנולוגיים של הייצור עימעמו בצורה יסודית את הגבול בין "אמנות" ואובייקטים תרבותיים, נעסוק בקורס הנוכחי בשינויים שחלו בתחום הצילום מהתקופה האנלוגית, המאופיינת בצילום "ברגע המכריע" (שנות ה-30 של המאה הקודמת), ועד לתקופה הדיגיטלית, בשלהי המאה ה20 ועד היום.  הוגים רבים ביקשו לעמוד על המהות האסתטית, הפוליטית והכלכלית-חברתית של שינויים אלו, על השאלה – האם הצילום "עבר מן העולם"? האם הצילום חדל להיות חלק ממדעי היפה, מהאמנות ומהאסתטיקה, ועד כמה מעמדו הנפרד והמיוחד יכול להישמר? כפי שההנדסה אתגרה את הסטטוס המיוחד של הארכיטקטורה, המדע את האמנות ואת הקולנוע, הכפוף להמצאות ולשיפורים בתחומי תיעוד הייצוג [כמו המצאתה של הטלויזיה והמצאתו של הפס המגנטי שהחליף את הפילם], כך גם השינויים שחלו במכשיר ובשימור תהליכי הצילום, מובילים אותנו לחקור ולהבין את הצילום, לא רק על הרקע של תולדות האמנות, מחד, ותולדות הצילום, מאידך, אלא על רקע התפתחות הפוטנציאל של הצילום כחלק מהבנת השינוי שחל במעמדה והשפעתה של התקשורת ותרבות ההמונים, ובעיקר – ביחס למעמדה החדש של חברת הרשת והתלות שלה בדימויים ובהפצתם.

היכולות החדשות של הצילום העכשווי, וההמצאות הנולדות חדשות לבקרים – החל מהפוטושופ, הקורא צבע דיגיטלי, מהמצלמה הדיגיטלית והמצלמת-טלפון, ועד לתוכנות השיתוף ושליחת הקבצים המיידיים, כמו הגוגל-אימאז', הפייסבוק וכמובן, האינסטאגראם, האפליקציות הרבות ההופכות כל צלם חובב ל"אמן", הפכו את עשית הצילום ואת השימוש בו, את כושר ההפצה שלו אותו בנימין – שהיה ראשון להבין שהצילום הוא חלק מתרבות ההמונים, לא יכול היה לשער - לדמוקרטיים לא רק ברמת התהליך, אלא כתוצר תרבותי ובעיקר – כמכשיר לשינוי ולמעורבות חברתית קהילתית. נושא זה, של כושר השיתוף וההפצה של הצילום כתרבות ההמון, הפך בשנים האחרונות לארוע מסעיר בתולדות הדמוקרטיות המודרניות, כשההמונים המונעים על ידי הצילום והיכולת שלו להיות מופץ ונצפה מיידית, מצליחים להתחבר בזמן וברגע נתון לארוע, לרעיון ולתגובה, ובעקבות כך, להפוך את השיתוף לכלי רדיקלי המזעזע ממשלות ומביא לשינויים פוליטיים.

בשיעור נעסוק אם כך, בבניית ההבנה הפילוסופית והסוציולוגית של השינויים שחלו בצילום בשנים האחרונות, דרך הכרות עם ההוגים ש"עזרו" לשינויים אלה להתרחש, החל מולטר בנימין, מרטין היידגר ונורברט אליאס, ועד לוילם פלוסר, ז'אק ראנסייר, ז'אן בודריאר, סלבוי ז'יז'ק, פרידריך קיסלר ואחרים. יחד עם זאת, נלמד להכיר את המסורות המקבילות מהן התפתח הצילום הדיגיטלי העכשווי, הכרות עם מסורת טכנולוגיות מחד, וסוציולוגית, מאידך, החל ממאקס ובר ועד לבורדייה וללוק בולטנסקי, שבלעדיהם בלתי ניתן להבין "מה קורה היום בחברה ביחס לייצוג ולצילום". בנוסף, נבקש לנתח ולהבין את השינויים מההבט הטכנולוגי-יישומי: מה ההבדל בין הצילום הישן, האנאלוגי מבוסס הכימיה והאמולסיה, לצילום החדש, הדיגיטלי מבוסס המחשבים והשפה הדיגיטלית? האם "החיה היא אותה החיה", והצילום הוא עדיין חלק מהאונטולוגיה, חלק מההוויה או שעלינו להתחיל במסורת שלישית, אחרי האמנות והצילום, מסורת שתבקש לחדור ליסוד הלוגי – רציונלי, מחד, והא-לוגי והאי-רציונלי, מאידך, של המדיום החדש הזה ששמו "צילום דיגיטלי", הנשען על תרבות הרשת. ננתח את הבטיו החיוביים – ההפצה, המיידיות, השיתוף וכן הלאה, ואת הבטיו השליליים – הפיכת האדם לשבוי בידיהן של חברות העל, של תאגידי המדיה והתקשורת, והתלות ואולי גם ההתמכרות שלנו לשינויים ול"שיפורים" המתרגשים עלינו מדי יום ביומו.