במלחמת העולם השנייה בארצות שונות נהרסו עד היסוד ערים גדולות כמו דרזדן, הירושימה, טוקיו, המבורג, ברלין, סטלינגרד וערים אחרות הופצצו מן האוויר אינספור פעמים, ביניהן לונדון, רוטרדם, ורשה, לנינגרד, נאנקין. במלחמת העולם השנייה ניספו כחמישים מיליון בני-אדם שנמחו מעל פני האדמה בהרף עין היסטורי. האור המיוחד שבקע מן הערים הנשרפות והבוהק החד-פעמי של שתי פצצות-האטום שהוטלו על הירושימה ונגסקי הטילו צל ענק על העתיד. לאחר המלחמה, משחקי אור-צל ייחודיים התגבשו לגל חדש של מודרניזם קולנועי. הקולנוע החדש מוכר בשמות שונים: "ניאוריאליזם איטלקי", "הגל החדש הצרפתי", "הקולנוע הגרמני החדש", "הגל החדש היפני", "קולנוע כיור המטבח" הבריטי וכיו״ב. אנחנו נשאף לזהות את המשותף בין הקולנועים השונים.

נבקש לחקור את היחסים בין תוצאות מלחמת העולם השנייה לבין הגלים החדשים בקולנוע שהופיעו בארצות שהיו מעורבות באופן ישיר במלחמה. נוכח מיליוני ההרוגים והעקורים, נוכח ההרס הפיזי של המרחב, ובמקרים מסויימים אף מחיקתו, הקולנוע מבליט את מימד הזמן בקונפיגורציה חדשה של זמן קולנועי. הסמינר יוקדש לדיון בקולנוע של מדינות הציר שהובסו במלחמה: איטליה, גרמניה, יפן. נערוך צפייה בסרטים הבאים:  אומברטו דה (ויטוריו דה-סיקה, 1952), גרמניה שנת אפס (רוברטו רוסליני, 1948), סטרומבולי (רוברטו רוסליני, 1949), המדבר האדום (מיכאלאנג'לו אנטוניוני, 1964), תאורמה (פייר פאולו פזוליני,1968), הרוצחים בינינו (וולפגנג סטראודט, 1946), נערת האתמול (אלכסנדר קלוגה, 1966), אליס בערים (וים ונדרס, 1974), נישואיה של מריה בראון (ריינר וורנר פאסבינדר, 1978), ללא חרטות על נעורינו (אקירה קורוסאווה 1946), ילדי הירושימה (קנטו שינדו, 1952), לילה וערפל ביפן (נגיסה אושימה, 1960), אישה בחולות (הירושי טשיגהרה, 1964), גשם שחור (שואי איממורה, 1989). נתחקה אחר עקבות המלחמה בסרטים ונבחן את ביטויי הזמן הקולנועי כמאפיין ייחודי של המודרניזם החדש. הדיון ישלב היסטוריה ותיאוריה תוך התייחסות למימד הזמן הקולנועי ובחינתו בכל אחד מן הסרטים.