הסטודנטים בסמינריון יחקרו מושגים, בעיות ותובנות ביחס לאפשרות לכונן ולפרק סובייקט נרטיבי דרך שימוש בספרות, בסרטים ובתאוריה של קולנוע. המושגים אמת, תשוקה, היסטוריה, אהבה, הממשי, חלום, מחשבה, סובלימציה, סקופופיליה, קול והדבר (the Thing, das ding) מרכזיים בסמינריון זה. אלו מושגים שנחקרים במחשבת הסמיוטיקה הן בקולנוע והן במדיום הנרטיבי. מושגים אלו בסיסיים גם להגדרת המדיום הקולנועי כמפעיל הן את הדמיון או האימז'ינרי והן את ההכרה או הנרטיב (Peter Wollen, Laura Mulvey, D. N. Rodowick).

במקביל להתפתחות זו בקולנוע מתקדמת גם מחשבת הפסיכואנליזה ואותם מושגים חיוניים להבנת הפסיכואנליזה כמדע קליני (Jacques Lacan, Helen Sixous, Jaqueline Rose). אטען שתיאוריות ספרות וקולנוע פוסטמודרניות טוענות שהמדיום אינהרנטי לממדים מכוננים של נפש האדם; הקולנוע פועל במישור הריאליזם (Andre Bazin, Dudley Andrew), האימז'ינארי (Christian Metz, Stephen Heath, Jacques Derrida, Giles Deleuze) ובמישור הנרטיב (Slavoj Zizeck, Tom Gunning) ומנגיש לצופה את הממשי. הקולנוע חוקר היפעלויות של תשוקה אנושית באופן שמדגים את ההגדרה של לקאן למושג אתיקה—הגדרה שיש לה צורה של שאלה: "Have you acted in conformity with the desire that is in you?". הקולנוע מפעיל מנגנונים שמציבים פרדוקסים בפני האפשרות לממש תשוקה בדיוק כפי שהפסיכואנליזה מזהה מנגנונים פרדוקסליים כאלו בקליניקה. כדי להדגים את פרדוקס האמת/תשוקה המכונן של ג'אנר הרומן, הקולנוע ושל הפסיכואנליזה נלמד את המיתוסים, אדיפוס אדיפוס בקולונוס ואת הניתוח של לורה מאלווי, פרויד ולקאן למיתוס זה כפי שהם מופיעים גם בסרט Riddle of the Sphinx, גם בפירוש החלום של פרויד וגם בסמינריון השביעי של לקאן, The Ethics of Psychoanalysis. התיאוריה הקולנועית שעוסקת ישירות בפרדוקס האמת/תשוקה כפי שהן נאבקות זו בזו במישור האימג'ינרי שייכת ל Christian Metz ול Mary Ann Doane ואלמד פרקים מספריהם. במקביל נצפה בסרט של היצ'קוק, ורטיגו שמייצר פרדוקס/אי-ודאות מכוננים גם ביחס לשאלה "What Is a Mother?" וגם ביחס לאפשרות של הסובייקט לדעת/לממש את התשוקה שלו. התיאוריה הרלוונטית שאלמד שייכת גם לפרויד, פוקו, סלבוי ז'יזק, לקז'ה סילברמן ולורה מאלווי. במקביל אראה את הסרט Ghost Dance של קן מקמולן כדי להסביר את האופן שבו המדיום מנכיח את הסובייקט דרך חקר אובדן הסובייקט, אובדן הזהות, אובדן הסבר סיבתי לקשרים בין הווה, עבר ועתיד וכך המדיום יכול להבנות תודעה ביקורתית ביחס לחברה שמעוניינת לקבע באופן נורמטיבי את התשוקה והידע של הסובייקט. נקשר שאלות אלה לעקרונות שמחברים בין לקאן לקנט – שניהם חוקרים את הקשר בין רצון (desire and intentionality) להיגיון פרקטי. נדון גם בקשר של מושגים כגון הזרה (ויקטור שקלובסקי) וניכור (ברטולט ברכט) להבניית הסובייקט של המדיום הנרטיבי כמו גם של האפרטוס הקולנועי. נצפה גם בסרטים אוונגרדיים שמביאים ביוגרפיות אינטלקטואליות לכדי מימוש ויזואלי כמו הביוגרפיה של דרידה, של מישל הולבק, של חנה ארנדט ושל שרה קופמן בסרטים מאת Guillaume Niclux, Safaa Fathy,  Margarete von Trotaו Isabel Coixet.

נקרא גם את המיתוס, אנטיגונה ביחד עם הניתוח הפסיכואנליטי של ג'ודית באטלר למיתוס זה כדי להבין את האופן שבו האשה משתמשת באופציות של אי-ציות לחוק והתאבדות כדי להביא לעולם אמת ותשוקה שפוגמות בהעברת השפה של האחר לסובייקט וכך הופכות את ציר המסמנים הסימבולי לשברירי/חשוף לטרנספורמציות. תיאוריה קולנועית רלוונטית כוללת את ג'ואן קופז'ק, אי. אן קפלן, לינדה וויליאמס, קריסטין גלדהיל, טניה מודלסקי, מרים הנסן ורוזלינד קראוס. בקונטקסט זה נצפה בסרט של ריינר ורנר פסבינדר ואלכסנדר קלוגה Germany in Autumn שהכוח הפוליטי שלו מעוגן במיתוס של אנטיגונה. נצפה גם בסרטה של ג'יין קמפיון הפסנתר ונבחן את האופן בו הקול והשתיקה משמשים את הפמיניזם כדי להתמודד עם שלילה והתרה של התשוקה בעולם קולוניאליסטי שבו יש להתנגד ליותר מצורה אחת של הגמוניה. קריאה בטקסטים מכוננים של סלבוי ז'יז'ק ולקאן בסמינריון ה 11 יאפשרו מחקר מעמיק של מושג המבט והקול ושל הקשר שלהם לסימפטום כמו גם לממשי. נצפה בסרט פרסונה של ברגמן שכדי להבין אותו נבחן טקסט של ג'ורג' בטאי ושל פוקו. כך מסביר פוקו את  מושג השיגעון: "the space, both empty and peopled at the same time, of all the words without language that appear to anyone who lends an ear". שפת השיגעון גם בטקסט המקורי של פוקו תובן כחסר שחשיפתו מקרבת את הסובייקט למשמעות, לדבר (the Thing) וכך גם מקרב השיגעון את הסובייקט לסובלימציה—הדבר החסר המוחלט. כשלקאן מבקש לשאול באיזה אופן הדבר שימושי לסובייקט הוא כותב, "[useful] for nothing other than to serve as points of reference in relation to the world of wishes and expectations; it is turned towards that which helps on certain occasions to read das ding." בשונה משני הוגים אלו בטאי מתייחס לחוויה הפנימית גם כאל עינוי וגם כאל קומדיה. נתייחס לתובנות אלו. התיאוריה הקולנועית שתעניין אותנו בקונטקסט זה שייכת לחוקרים Robert Sklar, Charles Musser, וגם Thomas Elsaesser. נקרא טקסט פסיכואנליטי על סכיזואידיות אצל מלאני קליין וביקורת על הטיפול של פרויד בהיסטרית אצל מיקל בורש-יאקובסן. נקנה משמעות לפרברסייה בעזרת טקסט של ז'ק-אלן מילר ונבחן את הגדרתו של ז'יל דלז למזוכיזם. הסרטים שיאפשרו לנו גישה לדבר (the Thing), למזוכיזם, לשיגעון ולהיסטריה שייכים לבמאים טום דונהיו, דייויד קרוננברג, וג'ואנה קלהאן. נקרא גם מאמרים על החשיבה מאת די. וו. ויניקוט, וילפריד ביון, סטיבן מיטשל וכריסטופר בולס ונצפה בקטעים מסרטים בנושא חשיבה של הבמאים הההוליוודים הקלאסיים קינג וידור, ג'ורג' קיוקור, פרסטון סטרג'ס. נקרא במהלך הסמסטר טקסטים ספרותיים רלוונטיים של וירג'יניה וולף, ג'ין ריס, פיליפ רות', אורחן פמוק (תורכיה), יאן גלינג (סין), סינן אנטון (עירק/אמריקה), אלקסיס רייט (אוסטרליה).

חובות הסמינריון: קריאה של טקסטים על מודל או לרכישה אונליין וצפייה בסרטים על מודל. בהתאם למשספר הנרשמים הצגת רפרט בכיתה או כתיבה של רפרט קצר במהלך הסמסטר. עבודה סמינריונית או עבודת רפרט לסיום הסמינריון. נוכחות קבועה בשיעורים.