התביעה לאימוץ של המדע המודרני כתנאי לתחייה - בין אם דתית, לאומית או סוציאלית - הייתה משותפת לכל זרמיה של המחשבה הערבית המודרנית. אינטלקטואלים ערבים מאמצע המאה ה-19 והלאה היו משוכנעים כי הסוד מאחורי עלייתה של אירופה והצלחתה התעשייתית והאימפריאלית נעוץ בהישגיה המדעיים. לצד הוקעת התפתחות היסטורית זו, שלא הייתה אוניברסלית ולא מוסרית כפי שניסתה להציג את עצמה וכפי שהראו הפרקטיקות הקולוניאליות שלה, המדע עצמו לא נשלל אלא להיפך – נתפס ככלי חשוב לאבולוציה חברתית, מדינית, מחשבתית וכלכלית. זרמי מחשבה ומדע מערביים נקראו, נלמדו ותורגמו בפרובינציות הערביות של האימפריה העות'מאנית. אולם נדגיש כי לא מדובר כאן בזרימה חד כיוונית של רעיונות מהמערב – מה שמכונה על פי רוב "השפעה" בתיאורי התקופה - אל המזרח אלא בתנועה דינמית וחיה יותר אשר כללה סינתזות של רעיונות מערביים ומזרחיים ושימוש בידע החדש במטרה ליצור צורות חדשות של אמונה, מוסדות חברתיים ומה שהוגדר כ'ציביליזציה'. בסמינר נעמוד על האופנים שבהם תפיסה חדשה אודות מדע ומדעיות בשלהי המאה אפשרו או לחילופין חסמו, מחשבה ופרשנות חדשות למסורת ולכתבי הקודש אצל הוגים כגון ג'מאל אל-דין אל-אפגאני ומחמד עבדה. אנו נבחן את הרעיונות שהיו "קלים לעיכול" ולאסימילציה ואת הרעיונות והגישות אשר אתגרו לעומק את המחשבה התיאולוגית המוסלמית. שאלות אלו יבחנו גם בהקשר של רפורמות ברחבי המדינה העות'מאנית ובצל הקולוניאליזם האירופי במזרח הערבי-מוסלמי.