D:\Inetpub\shared\yedion\syllabus\06\2015\0608\0608410301_desc.txtאלישיה אוסטריקר, בספרה 'גניבת השפה', מספרת כי נשים כותבות ניסו תמיד לגנוב את השפה של התרבות הפטריארכלית. אחת הטקטיקות החשובות לביצוע פרוייקט זה היא החזרה לסיפורים המיתולוגיים, כמוסדות מרכזיים בתרבות, כאתרים שבהם מיוצרת ובהם מבוצרת מערכת הערכים הבסיסית ביותר שלנו כבני התרבות וקריאה בהם מחדש.
בסמינר נקרא בשורה של אגדות ילדים מוכרות (סינדרלה, כפה אדומה, זהבה ושלושת הדובים, בת הים הקטנה, הנעליים האדומות, הקוסם מארץ עוץ ועוד) ונתבונן באופן בקורתי במעשה הבנית הזהות המגדרית (נשית או גברית) שהם מציעים: מסלולי חניכה, מבנה המשפחה, התפקיד האימהי, יחסי אם-בת, תפישות של זוגיות, מיניות, רומנטיקה, תכתיבים של גוף, תכתיבים של נפש וכו'.
במקביל נתחקה אחר 'קריאות מחדש' של הטקסטים הללו בספרות באמנות ובקולנוע ונבחן את מבעם של הטקסטים ש'מתכתבים' ('מצטטים', 'חותרים תחת', 'משבשים', 'משכתבים' 'מפרשים') עם סיפור האגדה: מה משמיט/שותק/ מצנזר הטקסט החדש ומה הוא מוסיף/ מדגיש/ מפתח? מה השינויים שהוא מבצע ומה משמעותם? באיזה הקשרים חדשים הוא מציב את המעשיה הישנה? האם הוא 'מתקן'' ניסוחים מגבילים ודכאנים? האם הוא פותח אפשרויות? ואולי הוא משכפל את הדיכוי? או מייצר חדש במקום שלא נמצא במקור?