הקורס יספק, בראש ובראשונה, מיפוי של הקולנוע התיעודי הישראלי – ברמה ההיסטורית, התמאטית וההפקתית (קרנות, גופי שידור, פסטיבלים וכו'). נקודת המוצא תהיה סרטי הריאליזם הציוני של נתן אקסלרוד, ברוך אגדתי והלמר לרסקי, שליוו ותיעדו את המפעל ההתיישבותי בארץ, ושימשו למעשה אמצעי שביקש להטמיע את האידאולוגיה החלוצית של ביטול קיומו של היחיד בפני הקולקטיב והישגיו, וכן את האופטימיות סביב החברה הישראלית המתחדשת.
נדון בהמשך גם בחלופה שקמה לסרטי התעמולה וה"מטעם" הללו בדמותו של קולנוע תיעודי מודרניסטי המבליט גם את ההיבטים הצורניים והאקספרימנטליים, ומבכר מבע לירי ואישי יותר על פני השיח הציוני הקולקטיבי. קולנוע זה מזוהה בעיקר עם שמותיהם של דוד פרלוב ודוד גרינברג, אך גם עם יוצרים כיצחק צפל ישורון שבסרטו "ביעור הבערות" (1965) ניתן, לראשונה, למהגרים שזה מקרוב באו לדבר ישירות אל המצלמה ולחשוף את הכאב הקיומי והפסיכולוגי שחוו.
נעמוד גם על מקומה המכריע של הטלוויזיה הישראלית בכל הנוגע להתפתחות דפוסי העשייה והשידור, וביחסים שבין תיעוד לפוליטיקה הנובעים מהיותה גורם הפקתי מכריע בשנות השבעים. בשלב זה עולים לדיון נושאים ביקורתיים רבים וכאלה שהדיון בהם עד אז היה בחזקת טאבו (פצועי מלחמה, מעמד האישה, הפער החברתי-עדתי, סמים וכו').
לסיכום, נצביע על התמורות שחלו בנוף הקולנוע התיעודי בארץ בעקבות פריצתו של הערוץ השני והקמתה של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה (שניהם ב-1993). שינויים אלה לא רק הביאו לריבוי משמעותי במספר ההפקות הדוקומנטריות בארץ, אלא הרחיבו את מגוון הנושאים שנידונים מאז בתחומי הקולנוע התיעודי, ומהווים נדבך חשוב בשיח הרב-תרבותי שמתנהל בארץ למין ראשית שנות התשעים. שיאה של הפעילות הדוקומנטרית בישראל בשנים האחרונות הוא, ללא ספק, סרט האנימציה הדוקומנטרית פורץ הדרך של ארי פולמן "ואלס עם באשיר" (2008), שהדיון בו ישמש נקודת סיום לקורס.