ספינות, מנופים, ופגזים: אריסטו מול גליליאו.

מדוע ממשיכים קלעים לעוף לאחר שניתקו מהיד שהשליכה אותם, מדוע יכול אדם בעזרת מוט להרים משא כבד פי כמה מיכולת ההרמה הטבעית שלו, ומדוע גופים שונים צפים בעומקים שונים – שאלות אלה העסיקו את טובי ההוגים על הטבע מאז אריסטו. תרומותיו של גליליאו לדיון מתמשך זה יצרו את אחד המוקדים המרכזיים למה שכונה ברבות הימים המהפיכה המדעית. את השגותיו על ציפה, הנפה, ותנועה של גופים החל גליליאו להעלות על הכתב לא יאוחר מ-1590. לאחר מותו, קובץ חלק מהכתבים הללו לחיבור המוכר כיום בכותרת על התנועה. תוך הצגת דיעותיו שלו, העלה גליליאו בחיבור טענות לרוב נגד אבחנות שונות של אריסטו באותם נושאים. אלא שאריסטו לפי גליליאו אינו בהכרח אריסטו ההיסטורי, ואת אבחנותיו על תנועת גופים ניתן להבין בדרכים שונות משמעותית מכפי שהציגן גליליאו. כפי שטענו כמה הוגים ישועים בעקבות פירסום עבודותיו של גליליאו, אין צורך לדחות את גליליאו כדי לשמר את אריסטו, ואין צורך לדחות את אריסטו כדי לשמר את גליליאו. למעשה, כך טענו, ניתן לקרוא את חידושיו של גליליאו כתרומות מקוריות ורבות חשיבות לשיכלול ועידכון של הפיסיקה האריסטוטלית. תוך דיון אריסטוטלי וארכימדי בשאלות העוסקות בציפה, מכונות, ומעוף קלעים ננסה לבחון באיזו מידה ניתן לראות בגליליאו פילוסוף טבע אריסטוטלי, ובאיזו מידה הוא נראה יותר כמי שפרץ את גבולות הדיון האריסטוטלי והניח בכך יסודות למהפיכה המדעית.

דרישות: עבודה סמינריונית או רפראט.