העיון בסרטי מלחמה ייערך בפרספקטיבה של "קולנוע כמיתו-היסטוריה" על סמך ההבנה כי סרטי מלחמה מכילים משמעויות ותובנות על המלחמה מעבר למה שנכתב בספרי ההיסטוריה. בדומה ל"חתך ארכיאולוגי" בתל עתיק, גם ניתוח החושף את שושלת היוחסין של הסרטים יאפשר לגלות את "המוצא המביש" בנוסח פוקו של תופעות הרס והרג במלחמה. ניתוח ופרשנות מסוג זה הם ביקורתיים גם בשעה שקריאת הסרט נעשית ללא הטייה ביקורתית מראש.

 

הסמינר יפתח בדיון בקולנוע מלחמה על קרבות בין קבוצות נוודים לבין אנשי יישובי קבע (עיר, מדינה). הניתוח יסתמך על תיאוריית מכונת-המלחמה כפי שנוסחה על ידי דלז וגאטארי וחוקרים נוספים. על פי גישה זו, הנוודים יוצאים למלחמה כאשר הם נתקלים ביישוב קבע, עיר או מדינה שחוסמים את תנועתם. מטרתם הבסיסית של הנוודים היא הישרדות והמלחמה מהווה רק אפשרות אחרונה. כתגובה, המדינה מקימה צבא על מנת לענות לאתגר האלימות מצד הנוודים. במקרה של ניצחון הנוודים על צבא המדינה מתפתחת התארגנות חברתית חדשה של הנוודים תוך אימוץ והטמעה של מבנה יישוב הקבע כמו, למשל, בסרטים "בסימן עקרב" (האחים טביאני, 1969) או "סתיו השאיינים” (ג'ון פורד 1964). תבוסה של מכונת המלחמה של הנוודים עלולה להסתיים בהכחדתם על ידי צבא המדינה כמו למשל, בסרט "ספרטקוס" (סטנלי קובריק, 1960). בסרטים אחרים העימות האלים בין קבוצת נוודים לבין כוחות צבא של משטר עריצות מסתיים בהישרדות הנוודים ("צא וראה”, אלם קלימוב 1986 או "רשימת שינדלר", סטיבן ספילברג 1993). אם נכונה הדעה כי “המלחמה היא המיילדת של המדינה" (אילאי סאגאן), כי אז ניתוח ופרשנות של סרטי מלחמה עשויים להניב הסבר לתופעת המלחמה ולמוצא המדינה מן השבט. 

 

מוקד נוסף של הדיון יהיה ייצוגי הגוף ואישיות הלוחם. ייצוגים קולנועיים של פציעה גופנית ושל טראומה נפשית של הלוחם מגדירים את עידן "תרבות הפצע" (מארק זלצר). בסרטים כמו "במערב אין כל חדש", “חולות איוו ג'ימה”, "שנות חיינו היפות ביותר", “בנתיבי תהילה", “בירדי", “עונת הדובדבנים", “להציל את טוראי ראיין" נבחן את ייצוגי הפצע והטראומה תוך ניסיון לפענוח המסר ההיסטורי של הסרטים. נבקש לברר את פשר הנכונות של גברים צעירים לצאת לקרב על מנת להרוג ולהיהרג. “המלחמה [כתופעה חברתית] הקדימה באלפי שנים את הופעת המדינה, הדיפלומטיה או האסטרטגיה. שנותיה כשנות היות האדם, והיא מושגת במקומות הנסתרים ביותר של לב האדם... במקום בו מושלים האינסטינקטים" (ג'והן קיגן). חקירה מיתו-היסטורית של ייצוגי המלחמה תחשוף הקשרים סמויים, כמו הזדהות הלוחם עם חיות, הפצע המסיווי וקנאת-לידה, שרידי קניבליזם.

 

ההיבט של פולחן הנופלים וטכסי ההנצחה שייך לתחום החברתי של הממלחמה יותר מאשר לשאלות גופניות ונפשיות של הלוחמה. נראה כיצד הפולחן מסייע לכונן לכידות חברתית של האומה. פולחן הנופלים קשור בתופעה הפוסט-טראומטית שהיא אישית בעיקרה אך הוא מהווה נדבך בבניית הזיכרון ההיסטורי הלאומי. סרטים כמו "פורסט גאמפ", “להציל את טוראי ראיין" או "גיבורי הדגל" מדגימים את הדינמיקה של פולחן הנופלים. דרך הצפייה בסרטי מלחמה נערוך סיור באתרי הנצחה קולנועיים על מנת לחשוף את ההקשר המיתו-היסטורי של הפולחן.