הקולנוע, יותר מכל מדיום אחר, כתב באור את תרבותם של "אחרים" והפגין את עוצמתו ויכולתו הטכנולוגית בהחייאת ציוויליזציות נידחות ונשכחות לכאורה. זוהי הסיבה מדוע בעשורים הראשונים של המאה ה-20, בתי קולנוע בלונדון, פריס וניו-יורק עוצבו בסגנון שדמה להיכלות מצריים והאדירו את הקולנוע כסוג של מקדש. הקולנוע העניק אמינות לידע אנתרופולוגי והיסטורי וחימש את הצופה המערבי בראיות ויזואליות על גיאוגרפיות בלתי נגישות – לא רק על קיומם של "אחרים" אלא גם על אחרותם. סמינר זה יחקור את האופנים בהם כוננה הסובייקטיביות של ה"אחר" הלא-מערבי על ידי הכוח המכפיף של הקולוניאליזם ובמקביל את פרקטיקות התנגדות החתרניות של ה"אחר" הפוסט-קולוניאלי לאידיאולוגיה ולמורשת האימפריאלית. נעסוק בנושאים כמו אוריינטליזם, הגוף השחור, היברידיות וחיקוי קולוניאלי, האישה בעולם השלישי, מין ואימפריה, בית, הגירה וגלות, פזורה וטרנס-לאומיות, קולנוע מינורי, ועוד. נצפה ונדון בסרטים מערביים ובסרטים מאסיה, אפריקה והמזרח התיכון כמו "קינג קונג" של מריאן קופר וארנסט שודסק, "שודדי התיבה האבודה" של סטיבן ספילברג, "כוכב בודד" של ג'ון סיילס, "נערה שחורה" של אוסמן סמבן, "שתיקות הארמון" של מופידה טאלאטלי, "לוח שנה" של אטום אגוין, "מידות של מרחק" של מונא חטום, "מחווה על ידי התנקשות" ו"הזמן שנותר" של איליה סולימן, "בית" של דוד אופק, "הקרב על אלג'יר" של ג'ילו פונטקורבו, "מאושרים ביחד" של וון קאר וואי. הסמינר מחייב קריאה אינטנסיבית של טקסטים תיאורטיים של הוגים פוסט-קולוניאליים כמו פרנץ פאנון, אדוארד סעיד, הומי באבא, גיאטרי צ'קרווטי ספיבק, חמיד נאפיסי, לורה מרקס, אלה שוחט, צ'נדרה טלפדה מוהנטי, דויד אנג, גיאטרי גופינאת, ואחרים/אחרות.