בשנים האחרונות מתגבש זרם מחקרי, המעז להכריז על קיומם של כללים אוניברסאליים באמנות: הנוירואסתטיקה. חוקרי מוח משפיעים טוענים שניתן להגדיר באופן מוחלט מהם כיעור ויופי, ואף להבחין בין אמנות של אמת לקיטש – כל זאת על בסיס הידע המצטבר על טיבם של תהליכים עצביים. זאת ועוד, בקרב אנשי אסכולת הנוירואסתטיקה מופיעים קולות הקובעים שהמפנה הנוירופסיכולוגי בחקר אמנות הוא צו השעה. לתפיסתם, מחקר המסתפק במתודות המסורתיות (פורמליסטית, סמיוטית, היסטורית, פוסט-סטרוקטורליסטית וכו') הוא מוגבל ומיושן.

במקביל, מתעורר בקרב חוקרי קולנוע עניין בידע שמציעים מדעי המוח, לאו דווקא כדרך להבין את תגובות הצופה לתוכן הקולנועי, אלא כבסיס לחקר הצורה הקולנועית. עקרונות הפעילות של המוח מגויסים להבנת האופנים שבהם סרטים מסוימים מארגנים מידע ודימויים. "בחפשנו אחד עקרונות [להבנת הקולנוע]", אומר ז'יל דלז[1], "אל לנו לפנות אל הפסיכואנליזה או הבלשנות, כי אם אל הביולוגיה של המוח שבשונה משתי הדיסציפלינות הללו אינה מתאפיינת בפגם של שימוש במושגים מוכנים מראש... ניתן להעריך את המכלול הקולנועי במונחים של מעגלים צרבראליים פשוט בגלל שמדובר בדימויים נעים".

בחלקו הראשון של הסמינר יוצגו באופן ביקורתי גישות מרכזיות לחקר האמנות בכלל והקולנוע בפרט בהתבסס על ידע שנצבר בתחומי חקר המוח והנוירופסיכולוגיה. ראשית, נתוודע לוויכוח המתלהט בנוגע לתוקפם של ההסברים הנוירופסיכולוגיים לחוויות אסתטיות. בהמשך תוצג סקירה ממוקדת במשמעויותיהן של תגליות בתחום חקר המוח להבנת תופעות קולנועיות ספציפיות כגון מיז-אנ-סצינה, קשב קולנועי, עריכה ואמפתיה כלפי הדמויות הקולנועיות. לבסוף, נבחן כיצד ניתן לשלב תובנות אקטואליות מעולם חקר המוח עם "הגות קונטיננטלית" כדוגמת זו של דלז להבנת מאפיינים ייחודיים באסתטיקה של יצירות קולנועיות עכשוויות.

חלקו השני של הסמינר יעסוק בפוטנציאל של חקר המוח לשפוך אור על מגוון רחב של שאלות המעסיקות את חוקרות וחוקרי הקולנוע והטלוויזיה בתחומים כגון פרספציה, אמפתיה, הבנה וזיכרון, נרטיב, תעמולה ושכנוע ומוטיבציה. התלמידים והתלמידות יתבקשו לבחור שאלה קולנועית מוגדרת, לסקור את הספרות הקוגניטיבית-מוחית הרלוונטית לשאלה זו ולבחון אותה לאור הידע והתיאוריות בתחום זה.

[1] Deleuze, Gilles. Negotiations, trans. M Joughin. NY: Columbia University Press, 1995.