בעצם מטרתה מציבה ההעמדה מחדש (re-enactment) את הקולנוע התיעודי בפני פרדוקס שעימו הוא צריך להתמודד שוב ושוב במהלך התפתחותו ההיסטורית: כיצד ניתן להציג מחדש אובייקט מן העבר כשזה אינו ניתן להשגה בצורתו המקורית? מה יהיה טבעו של האובייקט החדש שיווצר, והאם הוא יהיה חלק אינטגרלי מפרויקט התיעוד והחתירה אחר האמת התיעודית? אחרי הכל, העמדה מחדש מייצרת לא ראייה או עובדה היסטורית, אלא אינטרפטציה אמנותית שממשיכה את קולו של המתעד ומנסה לשכנע באופן רטורי. היא מעין ״רוח של העבר״ הנעלם והבלתי מושג אשר משתלטת על הפוטאג׳ התיעודי ויוצרת מרחב פנטסמטי בו עבר והווה משתלבים זה בזה. טקטיקה זו היתה מקובלת כבר בימיו הראשונים של הקולנוע התיעודי, אך ספגה ביקורת קשה בשנות השישים על ידי חלוצי הקולנוע הישיר והסינמה וריטה, שהתעלמו ממנה לחלוטין. כל סוג של ייצוג הוא פברוק, הם טענו, חוץ ממה שקיים ומתרחש לפני המצלמה באופן ספונטני ללא חזרות וללא הכנות. בקולנוע הדוקומנטרי של 25 השנים האחרונות, שבגר את הנאיביות של הקולנוע הישיר והחל מתייחס לעצמו כאל קולנוע נרטיבי לכל דבר, המצב משתנה, והעמדה מחדש נראית מקובלת יותר מאי פעם. בסמינר זה נבחן את ההיבטים האסתטיים, האתיים, האפיסטמולוגיים ואף המשפטיים המתעוררים מתוך סוגים שונים של העמדה מחדש ושחזור בקולנוע הדוקומנטרי, ונדון בתצורות שונות של תיעוד בהן היא מתרחשת, כמו האתנוגרפיה, הדוקו-דרמה, האנימציה התיעודית או המיצג האמנותי. תוך דיון בסרטי תעודה פורצי דרך העוסקים בייצוגים שונים של היסטוריה, זכרון וטראומה, נבחן כיצד העמדה מחדש מחדירה אל הפרויקט התיעודי אלמנטים של פנטזיה, פרפורמנס ובדיון, ומעלה שאלות לגבי ההתייחסות לזמן בקולנוע התיעודי. בין הסרטים שיוצגו במהלך הסמינר: ״משחק המלחמה״ (פיטר ווטקינס, 1965), ״הקו הכחול הדק״ (ארול מוריס, 1988), ״דיטר הקטן רוצה לעוף״ (וורנר הרצוג, 1997) ו״מעשה ההרג״ (ג׳ושוע אופנהיימר, 2013).