מודרניזם בקולנוע האיטלקי

Italian Modernist Cinema

סמסטר ב תש"פ

2 ש"ס

סוג המסגרת: שיעור

שם המרצה:  מר ארז דבורה

טלפון:    0522314251

דואר אלקטרוני:    erezdv@post.tau.ac.il

שעות קבלה: לפי תיאום טלפוני מראש

תיאור הקורס:

הקורס יציע בחינה של יוצרים, סגנונות ותמות בקולנוע האיטלקי מתחילת שנות ה-50 ועד סוף שנות ה-70. נאתר דפוסים דיאלקטים שבהם נושאים והיבטים סגנוניים חוזרים ומתחברים בדרכים שונות לאורך התקופה.

החל מתחילת שנות ה-50 פדריקו פליני ומיכלאנג'לו אנטוניוני הציעו דרכים, לכאורה א-פוליטיות, לבחינת היחס בין תודעה ומרחב. במהלך שנות ה-60 האישי והפוליטי נשזרו - בין אם בהקשרים דתיים, מרקסיסטים ומיתיים (פייר פאולו פאזוליני) או פסיכואנליטיים ומיתיים (ברנרדו ברטולוצ'י). הניאו-ריאליזם חוזר ומהדהד בראדיקליות הפוליטית של פרנצ'סקו רוזי ו-ג'ילו פונטקורבו. הקולנוע הז'אנרי האיטלקי מחבר בין הערכים הבידוריים והשאיפות האמנותיות והפוליטיות: מערבונים מיתיים עם טון מרקסיסטי, סרטי אימה המציעים השתקפויות מעוותות של תודעה, או מותחני משטרה המהדהדים את החרדות החברתיות והפוליטיות של איטליה בשנות ה-70. לבסוף, נבחן קבוצה הכוללת בימאי (מרקו פררי) ושתי בימאיות (ליליאנה קוואני ולינה ורטמולר) שבסרטיהן מצוי מיזוג פרובוקטיבי בין מין, אלימות והגרוטסקי. ההשפעות של פליני, פאזוליני וברטולוצ'י ניכרות בהליכה על קו הגבול בין סרטי אקספלוייטיישן וקולנוע ראדיקלי.    

This course will offer an examination of Film Makers, styles and themes in Italian cinema from the early 50's till the late 70's. We'll locate the dialectical patterns in which subjects and styles return and re-connect in various ways throughout this period.

Starting in the early 50's Fedrico Fellini and Michelangelo Antonioni offered a seemingly a-political examination of the relationship between consciousness and space. During the 60's the personal and the political became intertwined. Whether it was done with a combination of the religion, Marxism and mythical (Pier Paolo Pasolini) or the psychoanalytical and the mythical (Bernardo Bertolucci). The Neo-Realism returns and reverberates in radical politics of Gillo Pontecorvo's and Francesco Rosi's political cinema. Italian genre cinema combines the entertainment values with artistic and political aspirations: mythical westerns with Marxist overtones, horror films that present deformed reflections of consciousness, or police thrillers that eco the social and political anxieties of Italy during the 70's. We will end the course with a look at films that were made by a male director (Marco Ferreri) and two female directors (Liliana Cavani and Lina Wertmüller) that present a provocative mix of sex, Violence and the grotesque. The influences of Fellini, Pasolini and Bertolucci are noticeable in their combination of exploitation and radical cinema.                        

דרישות הקורס:

נוכחות עד 3 היעדרויות מותרות.

קריאה מאמרי החובה בסילבוס.

צפייה בסרטי הקורס כמפורט בתוכנית ההקרנות בסילבוס.

עמידה במבחן בסוף הסמסטר. 

מרכיבי הציון הסופי

בחינה אמריקאית המהווה 100% מהציון. (שאלות על חומר ההרצאות, החומרים הביבליוגראפיים וסרטי הקורס).

תוכנית המפגשים:

שיעור 1:  סוף עידן הניאו-ריאליזם

סופו של הניאו-ריאליזם ניכר בשינויים שנכנסו לעבודותיהם של הבימאים שיצרו את סרטי המפתח של הזרם. בשיעור זה נבחר את התנועה של רוברטו רוסליני לעבר "מציאות פנימית", של לוקינו ויסקונטי לעבר אסתטיקה ותכנים אופראיים, ואת השתלבותו של ויטוריו דה סיקה בקומדיה נוסח איטליה (Commedia all'italiana) של שנות ה-50 וה-60.

צפייה לשיעור: רוקו ואחיו (לוקינו ויסקונטי, 1960)

שיעור 2:  פליני המוקדם: השאיפה לגאולה ומעגליות נרטיבית

נבחן את הסרטים של פליני בשנות ה-50, עד וכולל לה דולצ'ה ויטה.  התרחקותו מהסגנון הניאו ריאליסטי לעבר מציאות המהווה השתקפות של כמיהות הגיבורים בסרטים – בהבטלנים (1953) ולילות כביריה (1956). בסרט המסיים שלב זה יש פיתוח נוסף של עמדה זו המושגת בסקירה הפנורמית של רומא כטריטוריה המצויה בין גן עדן וגיהינום.

צפייה לשיעור:

לה דולצ'ה ויטה (פדריקו פליני, 1959)

קריאה:

Pasolini. Pier Paolo "The Catholic Irrationalism of Fellini", Film Criticism. 9.1 (Fall 1984), 63-73.

שיעור 3: פליני וזרם התודעה 

נתמקד בבחינת סגנון זרם התודעה של פליני. הדרך הספציפית בה מתקיים המעבר בין רמות המציאות השונות מאפשר לפתח תמות שהופיעו בסרטיו הקודמים, ולהוסיף ממד רפלקסיבי שיהווה מקור השראה לניסיון (קולנועי) להמחיש את תהליך היצירה. במוקד השיעור ננתח סיקוונסים מרכזיים משמונה וחצי, והם יושוו לבחירות של בימאים שהושפעו מסרט זה. 

צפייה לשיעור:

שמונה וחצי (פדריקו פליני, 1963)

קריאה:

Burke, Frank, "Modes of Narration and Spiritual Development in Fellini's 8 1/2", Literature Film Quarterly 14.3 1986, 164-170

שיעור 4: אנטוניוני: התפתחות הניכור כסגנון 

העיסוק בניכור בין בני אדם, ובין בני האדם והמרחב מחייב, לפי אנטוניוני, פיתוח שפה סגנונית של ניכור קולנועי. בחלק הראשון של הדיון באנטוניוני נבחן את הגיבוש של סגנון זה במהלך שנות ה-50, ואת שני החלקים הראשונים  ב"טרילוגיית הניכור" של הבימאי – ל'אוונטורה ו-לה נוטה.

צפייה לשיעור:

ל'אוונטורה (מיכאלאנג'לו אנטוניוני, 1960)

קריאה:

Cardullo, Bert "More from Less: The Movie Aesthetic of Michelangelo Antonioni", in: After Neorealism: Italian Filmmakers and their Films; Essays and Interviews, Bert Cardullo (ed.), Cambridge: Cambridge Scholars 2009. 51-64.

שיעור 5: הניכור של אנטוניוני בהקשר חברתי, פוליטי ותרבותי  

בשיעור זה יושם דגש על האופן בו תמות הניכור של אנטוניוני נקשרת גם לממד חברתי, פוליטי ותרבותי. סכנת ההשמדה האפוקליפטית בליקוי חמה, זיהום תעשייתי במדבר האדום. מנגד בלואו-אפ ונקודת זבריצקי המקיימים יחס אמביוולנטי לשינויים בתרבות הצעירה המתפתחת בשנות ה-60

בלואו-אפ (מיכאלאנג'לו אנטוניוני, 1966)

קריאה:

Williams, Megan "A Surface of Forgetting: The Object of History in Michaelangelo Antonioni's Blowup", Quar. Rev. of Film & Video, 17.3, 245-259.

שיעור 6: פ.פ פאזוליני – פואטיקה דתית וביקורת מרקסיסטית

סרטיו של פ.פ. פאזוליני משקפים את המורכבות של דמותו. סרטיו המוקדמים מנסחים יחס מורכב לדת – קדושה באשפתות (אקטונה), לעג לצביעות הדתית ולייצוגי דתיים בנאליים (לה ריקוטה), והערכה כנה לתכנים הפוליטיים של הברית החדשה (הבשורה על פי מתי).  כמו כן נבחן את האופן בו הוא מעבד את אדיפוס רקס בהקשר ביוגרפי ופוליטי רלוונטי לשנות ה-60. 

צפייה לשיעור:

אדיפוס רקס ( פ.פ. פאזוליני, 1967)

קריאה:

White, Robert J. "Myth and Mise-en-Scène: Pasolini's Edipo Re", Literature Film Quarterly 5.1 (Winter77). 30-37.

שיעור 7: פ.פ פאזוליני – ביקורת פוליטית וגבולות הייצוג.  ברטולוצ'י – בין אקטיביזם ופאסיביות.

בחציו הראשון של השיעור נסתכל על דוגמאות לנכונות של פאזוליני לנסח ביקורת פוליטית חריפה שמותחת את גבולות הייצוג הלגיטימי. זעם  La Rabbia (1963), דיר חזירים (1969) Porcile ויצירתו השנויה במחלוקת סאלו או 120 ימי סדום (1975).  בחציו השני של השיעור נעסוק בקולנוע המוקדם של ברטולוצ'י עד הגיבוש הראשון של סגנונו באסטרטגיה של עכביש (1970)

צפייה:

דיר חזירים (פ.פ.פאזוליני, 1969)

קריאה:

Elduque, Albert "Hungry gazes, digesting closeups: Pasolini, Porcile and the politics of consumption", Screen. 58.2 (Summer 2017), 119-140.

שיעור 8: ברטולוצ'י – היסוד הנפשי של הפוליטי

נתמקד בקונפורמיסט (1971) כדוגמא נוספת לזרם תודעה בקולנוע – אך בדרך שונה, שלא לומר הפוכה, מזו של פליני. כמו כן נבחן את 1900 (1976), ניסיונו הראשון של ברטולוצ'י לטפל בהיסטוריה באופן המשלב בין ההתמקדות במנגנונים הנפשיים של הדמויות, והפרישה האפית של עלילת הסרט על פני עשרות שנים.

צפייה לשיעור:

הקונפורמיסט (ברנרדו ברטולוצ'י, 1971)

קריאה:

Orr, Christopher "Ideology and Narrative Strategy in Bertolucci's "The Conformist"", Film Criticism 4.3 (Spring 1980), 41-48.

שיעור 9:  קולנוע פוליטי וניאו-ריאליזם

נבחן שני יוצרים החוזרים לדפוסים סגנוניים ריאליסטיים, אך מנסים למצוא דרכים להקצין אותם, ואת המסרים הפוליטיים אותם נושאים סרטיהם. נתמקד בהקרב על אלג'יר (1966) של ג'ילו פונטקורבו, ובסרטיו של פרנצ'סקו רוסי  סלוואטורה ג'וליאנו (1962) ו-פרשת מאטיי (1972)

צפייה לשיעור:

הקרב על אלג'יר (ג'ילו פונטקורבו, 1966)

קריאה:

Virtue, Nancy "Poaching within the system: Gillo Pontecorvo's tactical aesthetics in The Battle of Algiers. Screen 55.3 (Autumn2014), 317-337.

שיעור 10:  סרג'יו ליאונה: אירוניה וביקורת הקפיטליזם במערבוני ספגטי 

טרילוגיית מערבוני "האיש ללא שם" הפכה לסנסציה בינלאומית והשפיעה באופן משמעותי על ז'אנר המערבון. נבחן את תהליך ההפריה הרב תרבותי המוביל לסרטים אלו, את מרכיבי הסגנון הייחודי" קומפוזיציה, עריכה ומוזיקה. נראה כיצד סרטים אלו מציגים שילוב בין הומור שחור וביקורת כלפי הגילום של ערכי הקפיטליזם במערבון האמריקאי.

צפייה לשיעור:

היו זמנים במערב (סרג'יו ליאונה, 1968)

קריאה:

Cumbo, Robert C. The Films of Sergio Leone, Lanham: The scarecrow Press 2008. Ch. 6: ""A Nice, Quiet Country Life": Once Upon A Time in the West", 65-82.

שיעור 11: ג'יאלו

השיעור יוקדש לשלושת בימאי האימה המרכזיים בקולנוע האיטלקי בשנות ה-60 וה-70: דריו ארג'נטו, מריו באווה, ו-לוצ'יו פולצ'י. סרטים אלו פועלים בתוך קונטקסט של סוגה ספרותית "נמוכה", והשפעות קולנועיות ניכרות של היצ'קוק  (במיוחד פסיכו) – ולא פחות חשוב מכך – אנטוניוני (ל'אוונטורה, בלואו-אפ).

צפייה לשיעור:

 Deep Red (דאריו ארג'נטו, 1975)

קריאה:

Kovan, Mikel J. La Dolce Morte Vernacular Cinema and The Italian Giallo film, Lanham: The scarecrow Press 2008. Ch. 8: "A Perverse Sublime": Excess and the Set Piece in the Giallo", 123-140.

שיעור 12: מותחני Poliziotteschi ו-פרננדו דה ליו. מרקו פררי ואנרכיזם גרוטסקי.

בשיעור זה נעסוק בשני נושאים. נשלים את המהלך בז'אנרים המסחריים האיטלקים בבחינת מותחני הפעולה של שנות ה-70 המכונים Poliziotteschi. נראה כיצד הסרטים שביים פרננדו דה ליו, הבימאי הבולט בתת-הז'אנר, מהדהדים את המתחים הפוליטיים באיטליה של שנות ה-70. בחלקו השני של השיעור נעסוק בעבודותיו האנרכיסטיות של מרקו פררי בשנות ה-60 וה-70: ההרמון (1967), דילינג'ר מת (1967), הזלילה הגדולה (1973), Bye Bye Monkey  (1978)

צפייה לשיעור:

הזלילה הגדולה (מרקו פררי, 1973)

קריאה:

Rugo, Daniele "Marco Ferreri: The task of cinema and the end of the world", Journal of Italian Cinema & Media Studies 1.2 (2013), 129-140.

שיעור 13: ריאקציונריות נשית או פמיניזם ראדיקאלי?

השיעור יעסוק בשתי יוצרות שנמצאות על קו התפר של עשייה קולנועית ראדיקלית וקולנוע נצלני הראוי לגינוי. העובדה שמדובר בשתי נשים הופכת את העיסוק שלהם במיניות ושליטה, בדרך מאוד שונה מעמדות פמיניסטיות מקובלות, לטעון כפליים. נבחן את הסרטים שלינה וורטמולר ביימה במחצית הראשונה של שנות ה-70: הפיתוי האחרון של מימי (1972), אהבה ואנרכיה (1973), סחף חושים (1974) ו-שבע היפיפיות (1975). בנוסף נתייחס גם לשוער הלילה (1974) של לילייאנה קוואני.

צפייה לשיעור:

 הפיתוי של מימי (לינה וורטמולר, 1972)

קריאה:

Rigoletto, Sergio "Laughter and the Popular in Lina Wertmüller’s The Seduction of Mimì", in: Popular Italian Cinema, Louis Bayman and Sergio Rigoletto (eds.), London: Palgrave Macmillan. 117-132