| |||||||||||||||||||||||||
![]() |
![]() |
||||||||||||||||||||||||
יחסי קול ותמונה בקולנוע
Filmsoundimage |
0851-6207-01 | ||||||||||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
אמנויות | חוג לקולנוע וטלוויזיה | |||||||||||||||||||||||||
|
במהלך שלושים שנה, עד להוספת הפס-קול לתמונה ב-1927, התפתחה שפת הראינוע ונוצרה אסתטיקה חזותית שאינה תלויה בקול להעברת מסרים. עם שילוב של הפס-קול ביצירות שהוקרנו מסחרית, נוסף ממד חושי שתמך בראש ובראשונה ביכולת המימטית של המדיום הקולנועי והוסיף לריאליזם שהלך והתחזק עם המצאות טכנולוגיות נוספות כגון הצבע והתלת-ממד. עם זאת, הקולנוע ויחסיו עם ייצוג המציאות באמצעות הצילום (שעתוק, מימזיס), הוא מדיום שבו החסר או ההיעדר של אובייקט ממשי (בשונה מתיאטרון או ריקוד) מעורר דרישה למילוי החסר באמצעות עושר של פרטים חזותיים וקוליים (כריסטיאן מץ, דן בכך בכתיבתו על המסמן הדמיוני בקולנוע). כתוצאה מכך הפס-קול מורכב מניגוד בין יכולתו להעשיר את ממד המציאות לבין יכולתו להעשיר את הממד הדמיוני, רובד הפנטזיה שבבסיס הקולנוע.
המחקר התיאורטי הקלאסי בקולנוע התמקד בעיקר בשפה החזותית כאשר הפס-קול הוא משני לה. בהמשך דנו בתופעות מורכבות ביחסי הפס-קול והתמונה בהקשר לשיח הפסיכואנליטי, אידיאולוגי ופמיניסטי מגדרי.