באמנות החזותית שליוותה את התגבשותה של האידאולוגיה הציונית במחצית הראשונה של המאה ה- 20 בלטו שני נושאים מרכזיים שבאמצעותם סופר סיפורה של התרבות העברית וגובשה המחשבה הלאומית: הגוף והמרחב. הסמינר יחקור את התמורות בתפיסת הגוף ויתרכז בדימויי הגוף הגברי ובטענה שאחד הפרויקטים הציוניים המרכזים היה שיקום הגבריות היהודית. מדיון בתפיסת הגוף היהודי הגלותי שנתפס בשיח האנטישמי והיהודי המודרני כפגום ו"נשי" נעבור לחקירת מושג "היהודי החדש" וביטוייו החזותיים. לתשוקה הציונית להתחדשות גופנית הייתה מקבילה בשאיפת ההתערות הרוחנית ובעיקר החושנית במקום, בארץ, באדמה. נבדוק כיצד משתנות הפרדיגמות הללו משנות ה-50 ואילך כשהתרבות הישראלית בוחרת באופציית הזהות האוניברסלית. בשיעורים האחרונים נדון באמנות העכשווית, בשילוב שהיא עושה בין הזיכרון היהודי לזיכרון הישראלי במונחי גוף ומרחב ובמורכבות הביקורתית שנלווית למושגים הללו. הדיונים הללו יאפשרו לנו לטפל בשאלות שונות מתחום המגדר, מתחום המחקר הפוסט-קולוניאלי של הזיקה למזרח ובנושאים "קלאסיים" כדמות ה"צבר" והחייל, דימוי הילד, דימויי מיניות גברית ונשית ובתפיסה הגמישה והמשתנית של ה"נוף" (הקדוש, המזרחי, הארצישראלי, הניטראלי). במהלך השיעור נתרכז ביצירתם של אמנים כאפרים משה ליליין, אבל פן, ראובן רובין, נחום גוטמן, יצחק דנציגר, יחזקאל שטרייכמן, מוטי מזרחי, גדעון גכטמן, משה גרשוני, מיכה אולמן, עדי נס, גל ווינשטיין וסיגלית לנדאו.