שחקן, במאי, אמרגן, נמנה עם מייסדי להקות תאטרון בארץ ישראל. נולד ברוסיה, בניקולייב, ליד חרסון. קיבל חינוך כללי בבית ספר יהודי ובגימנסיה רוסית בניקולייב. עלה לארץ ישראל ב-1913. למד שנתיים בגימנסיה העברית הרצליה, ונאלץ לחזור לרוסיה כיוון שגורש מן הארץ בידי השלטונות התורכיים. בניקולייב, נמנה עם מייסדי הסתדרות ה"מכבי", והיה פעיל ב"צעירי ציון". שם השתתף בחוג הדרמטי, בהדרכת שחקן הבימה – יהודה רובינשטיין, ושיחק בלהקת חובבי הבמה העברית. בקייב, למד משפטים, במשך שנה אחת, באוניברסיטה בעיר, ובמקביל למד גם בסטודיה דרמטית . עלה שוב לארץ ישראל ב-1919, באוניה רוסלן. עם עלייתו השנייה ארצה התיישב בתל אביב ופיתח בה קריירה תאטרונית ענפה: מאיר תאומי נמנה עם מייסדי להקת התאטרון הפרטית הראשונה בארץ ישראל - להקת בר-כוכבא (יחד עם מנחם בנימיני, פרידה כרמלית ואחרים 1919), הצטרף כשחקן לדוד דוידוב כשזה ייסד את – תאטרון עברי (1920), ושיחק בתאטרון במחזורי-הצגות אחדים. בשניים מן המחזורים  עמד בראש התאטרון כמנהל אמנותי, במאי ושחקן (מחזור ה' פברואר 1923), ומחזור ח' (1925-1926). ביים בלהקות חובבים, כמו למשל - הקבוצה הדרמטית של גדוד מגיני השפה העברית (תעלולי סקפן 1924 ועוד). באמצע שנות העשרים ייסד את התאטרון הראשון בארץ לאמנות קלה – אל-בכי. ב-1927, ערך סיבוב הופעות כקריין בגרמניה, פולין, ליטא ולטביה.  ב-1935, היה לשותף לאמרגן משה ולין במשרד האמרגנות - ארמון, ובאותה שנה, ייסד יחד עם מרים ברנשטיין-כהן ובעלה – מיכאל גור, את תאטרון קומדיה ארץ ישראלית (1935-1936). במסגרת עבודתו האמרגנית קיים מופעים בקפה גן האוואי, בגדה הצפונית של הירקון. שטח שעליו שוכן כיום ה"גולפיטק". ב-9 באוגוסט, 1947, בהיותו על הבמה בקפה - גן הוואי, נורה ונרצח מאיר תאומי, בידי כנופיה של טרוריסטים ערביים משייך מוניס. בן 49 היה במותו. הניח אחריו: רעיה - יפה, אח - שחקן הקומקום והמטאטא – יעקב (יאן) טימן, ושני בנים - מתן, ושחקן התאטרון הקאמרי - עודד תאומי. 

במילים אלה מתאר את מאיר תאומי, שחקן הבימה – יהודה רובינשטיין, שהיה מדריכו בחוג דרמטי בניקולייב:

"בחור חסון, יפה – ארצישראלי – אם כי נולד בניקולייב, ועשה רק שנים אחדות בתל אביב. הוא היה אצלנו יחסן בייחוד בגלל ההברה הספרדית בעברית, והביא את בשורת ארץ ישראל לנוער שבעיר...בלי קושי הצטרף ללהקת חובבי הבמה העברית בניקולייב ותפס את המקום הראוי בכשרונו, בדיבורו הצח והנקי, תפיסת דמויות שונות בקלות, חופש ההרגשה על הבמה בפני קהל וכנות בעיצוב...בין הבונים הראשונים של הבמה העברית יישאר זכרו של תאומי..."