שחקן, במאי, נמנה עם שלושת מייסדי הבימה, יחד עם חנה רובינא ומנחם גנסין, ועם שנים עשר השחקנים הראשונים של תאטרון הבימה במוסקבה. נולד ברוסיה הלבנה, ברוגוז'ניצי (ליד ביאליסטוק). נחום צמח, מייסד הבימה ומנהלו הראשון חתר, כבר משנת 1909 להקמת הלהקה כתאטרון אשר יופיע על הבמה בשפה העברית, באותה שנה ייסד את הבימה ביאליסטוק, זה היה זמן קצר בלבד לאחר ייסוד לשכת - חובבי שפת עבר בעיירתו. לאח ר שהשלטונות אסרו הצגות בעברית בעיירות, נאלץ צמח לנדוד עם להקתו. בשנת 1913 לקח צמח את להקתו להופעה בפני הקונגרס הציוני ה-11 שנערך בוינה, אבל לא זכה לתשומת לב מצד הקונגרס ובודאי לא לתמיכה חומרית כלשהי לה קיווה. יהושע ברטונוב חבר הלהקה, נאלץ להשאר בוינה, כבן-ערובה בידי הנושים עד שצמח שילם את חובו. בשנת 1914 ניסה צמח לקיים את להקתו בעיר הבירה וורשה, בה כרת ברית עם מנחם גנסין, אשר בא לאירופה ללימודי תאטרון מארץ-ישראל בה קיים פעילות תאטרונית חובבנית, במשך כעשור, ועם חנה רובין (רובינא) שלמדה בסמינר לגננות בעברית. את הפעילות של הבימה בוורשה קטע פרוץ מלחמת העולם הראשונה. צמח נסע למוסקבה. הוא קיווה כי במרכז התאטרון העולמי, באותו זמן, יוכל לקיים את להקתו. ואמנם במוסקבה מצא את אשר נמנע ממנו בביאליסטוק, בוינה ובוורשה.

צמח היה המייסד והמנהל הכללי של התאטרון ווכטנגוב - מורה, במאי ומנהל אמנותי של התאטרון. צמח המייסד, החליט ארבע החלטות גורליות הנוגעות לייסוד תאטרון הבימה: 1. לעבור מוורשה למוסקבה. 2. לגייס את תמיכתו של הרב מזא"ה. 3. לרתום לרעיון את סטניסלבסקי. 4. לשחק בשפה העברית ולראות בארץ-ישראל ארץ-יעד. בכך הבטיח לתאטרון כר-צמיחה של עיר גדולה, על כל המשתמע מכך. תמיכה מוסרית מטעמו של מנהיג יהודי-ציוני בולט, ובעל מעמד מרכזי בקרב יהדות רוסיה – הרב מזא"ה, קשרים עם נדבנים יהודיים, ומוצא אל השלטונות. סכוי להתפתחות אמנותית מעולה, ועתיד בארץ-ישראל צמח כמנהל כללי, ניהל את קשרי החוץ של התאטרון, טיפל בגיוס כספים ובגיוס חברים חדשים. דאג למלאי- מחזות ולבמאים מתאימים, ומרגע שהחלו לביים לא התערב בעבודתם האמנותית. בכך הקים לתאטרון קשרים ענפים עם אנשי שלטון סופרים ואמנים, ונלחם בעזרתם במצוקות, שיצרה הייבסקציה. בתקציב אפסי הצליח להרחיב את הלהקה, ולקיים לימודים, חזרות והצגות. אסף, ללא לאות, מחזות חדשים עבור הרפרטואר מהם נבחרו, בסופו של דבר, המחזות המתאימים לעלות על הבמה. את החלטותיו כמייסד קיבל צמח לבדו. בעבודתו כמנהל כללי נעזר צמח בעצה ובמעשה באנשים רבים, מהבימה ומחוץ לתאטרון. עם האישים מן החוץ, בהם נעזר צמח, נמנים: הרב מזא"ה, חיים נחמן ביאליק וקונסטנטין סטניסלבסקי, ששלח להבימה את תלמידו – ייבגני ווכטנגוב. צמח היה המייסד והמנהל הכללי של התאטרון ווכטנגוב - מורה, במאי ומנהל אמנותי של התאטרון. בתוך התאטרון נשען צמח על עזרתם של מנחם גנסין, שהיה ראשון בקבוצת המייסדים,אחרי צמח. גנסין היה יד ימינו של צמח ומזכיר התאטרון. דוד ורדי, בוגר הגמנסיה העברית הרצליה, שלימד את החברים החדשים בהבימה עברית ועוד קשת פעילות מגוונת ומרשימה, ובנוסף לכך היה צמח גם שחקן בהבימה. הוא למד, חזר והופיע על הבמה, כמו כולם. היו שתי דמויות מפתח בתולדות הבימה במוסקבה - צמח, שייסד את הסטודיה הדרמטית. ווכטנגוב, שהבטיח את קיומו של התאטרון. על הציר צמח-וכטנגוב נוסד הבימה, התפתח והתקיים במוסקבה, במשך תשע שנים.

ב-1923 החליט, בין היתר, הקונגרס ה-12 של המפלגה הקומוניסטית אשר דן בבעיות התעמולה, הדפוס וההט פה כי יש להתחיל לנצל גם את התאטרון לתעמולה המונית- שיטתית, ולהפצת רעיונות המאבק למען הקומוניזם. באוירה שהשתלטה ברוסיה בשנות העשרים של המאה העשרים, ונבעה מצבירת כח והשפעה מרוכזים בידי סטלין, ובמצב של מחסור בכספים ובקהל, באוירה של הצרת חופש היצירה והתגברות האנטישמיות, החליט צמח לנהוג כתאטרון האם (1924) – התאטרון המוסקבאי האמנותי בנהולו של קונסטנטין סטניסלבסקי, ויצא למסע הופעות באירופה ובארצות הברית. תאטרון הבימה יצא את רוסיה בינואר 1926, ובמשך קרוב לשנה, הוא נדד באירופה והופיע ב: לטביה, ליטא, פולין, אוסטריה, צרפת וגרמניה. בדצמבר 1926, הגיע התאטרון לארצות-הברית. בארצות-הברית, הופיע התאטרון, במשך ששה חודשים, בערים רבות לאורך חופה המזרחי של היבשת. הסיור באירופה, היה מוצלח מכל הבחינות; מן ההבט האמנותי, מן ההבט הציוני, וגם מן ההבט הכספי. רק בצרפת היתה ההכנסה נמוכה, בגלל שהגיע קהל מועט להצגות. הסיור בארצות-הברית, היה הצלחה אמנותית אבל, כשלון כספי גדול. הקהל היהודי האמריקני ניזון, מצד אחד, מן התאטרון האידי של מוריס שוורץ והתאטרון האידי של יעקב בן-עמי, שהיו ברמה אמנותית גבוה. ומצד שני , מן התאטרון האמריקני המוסיקלי הקל. אפילו הצגת "הדיבוק" לא משכה קהל. צמח האשים בכשלון את הנהלת התאטרון. והוא אז חבר קולקטיב, בלבד; לא מנהל ולא חבר הנהלה. האספה הכללית של הקולקטיב החליטה לסלק את צמח מניהול התאטרון כבר בקרקוב, במאי 1926. מלחמתו האידיאולוגית, רבת השנים, של הקולקטיב במנהל זכתה להצלחה, בפעם ראשונה. לא עוד קןלקטיב בדעה מייעצת ומנהל פוסק יחיד. הנהלת התאטרון, הוציאה את החלטת האספה הכללית אל הפוע פחות מחודש לאחר מכן, צורף צמח להנהלה אבל, נאלץ לוותר על הניהול. בפריס, בספטמבר 1926 נאלץ צמח להסתלק גם מן ההנהלה. שם הגיע הסכסוך לשיא ולמשבר; צמח, שהיה בהנהלה החדשה ממונה יחד עם רובינא וצ'מרינסקי על הצד האמנותי החליט, על דעת עצמו, להעביר את תפקיד האשה הצעירה, בהצגת "היהודי הנצחי", מרובינא לגולדינה - אשתו. רובינא נפגעה, המתח בין צמח ללהקה גבר והוא פרש מהנהלת התאטרון. דעתו של צמח היתה, שתאטרון הבימה צריך להתמקם, לזמן מה, בניו-יורק, ורק לאחר מכן ימשיך את דרכו לארץ-ישראל. רבים מחברי הקולקטיב האמינו כי צמח מתכוון להשאר בארצות-הברית לתקופה בלתי מוגבלת. הם לא הבינו כיצד צמח אשר, במוסקבה, העמיד את הבימה- בירושלים כאידיאל, באספה הכללית האחרונה של חברי הקולקטיב, בניו-יורק, שנערכה ביוני 1927 הציע צמח מעין פשרה. לפצל את הבימה לשתי להקות; להקה אחת תשחק בארצות הברית והשניה תשחק באירופה, ובמועד מוסכם תתאחדנה הלהקו ת מחדש, בארץ-ישראל. ההצעה הממה וקוממה את רב חברי הקולקטיב אשר הצביעו נגדה. רק שחקנים מעטים הצביעו בעדה. צמח עצמו הופתע מן התוצאות, כי היה בטוח שהרוב ישאר אתו. להקת השחקנים של תאטרון הבימה התפלגה.

עם צמח נשארו, בניו-יורק; שלשה בני משפחתו, שהיו חברי הקולקטיב - מרים גולדינה, אשתו. שפרה ברקס, אחותו, ובנימין צמח, אחיו. וגם בת-עמי ובנו שניידר, רייקין בן-ארי, דוד איטקין וחיה'לה גרובר. האחרים ובראשם רובינא, שקיבלה הבטחת עזרה ותמיכה מחיים וייצמן, צ'מרינסקי, מסקין ובן-חיים, החליטו לארגן את הלהקה ולפתוח בסיור נוסף באירופה. ב29- ביוני 1927 עזבו את ניו-יורק, בדרכם לגרמניה. הקבו צה, שכללה את רב שחקני התאטרון זכתה, בלעדית, בשם - הבימה, ונשאה עמה את הרפרטואר, את התפאורות ואת התלבושות של התאטרון. הגורם העקרי לפילוג היה - נחום צמח. מייסד-הבימה, היה גם מפלג-הבימה. צמח נשאר בארצות-הברית עם קבוצה קטנה של שחקנים, מן הפחות מוכשרים שבלהקה. הוא ניסה לצרף אליו משחקני הבימה, שהיו בברלין וגם משחקני התא"י, מארץ-ישראל אבל, הדבר לא עלה בידיו. נאמניו נשארו אתו, זמן מה אבל, כשנוכחו לדעת, שאין כל תקוה נפוצו איש- איש לדרכו, וצמח נשאר לבד. הוא ביים הצגות בעברית ביידיש ובאנגלית, בערים שונות ברחבי היבשת. היתה לו הכנסה כספית מרשימה אבל, הכל ירד לטמיון במשבר הכלכלי, שפרץ בארצות-הברית, בשנת 1929. שנה לאחר מכן, נולד בנו אריאל, והמשפחה הגיעה עד פת לחם. מצב זה דרדר אותו למקום, שלא חלם כי יגיע אליו. הוא הצטרף, בלוס-אנג'לס, לאגודה לקידום השפה היידית ! והופיע מטעמה, עם אשתו ואחיו בארועים שונים. בסופו של דבר,

בשנת 1935, הגיע לארץ-ישראל וניסה לחזור להבימה. רובינא, מסקין ואחרים הסכימו לקבלו אבל, גנסין, צ'מרינסקי ובן-חיים, ואחרים, הוו אופוזיציה חזקה מדי. בקשתו של צמח נדחתה. הוא הציע להקים בארץ-ישראל, תאטרון לנוער, העמיד את מועמדותו למשרת מנהל השעה-העברית, שעמדה להפתח ברדיו המנדטורי אבל, נדחה בשני המקומות. בלית ברירה, עבד כפקיד בחברת "הסנה" לביטוח. בינתיים, נודע לו כי גם אשתו עזבה אותו. קרוב לשנתיים, חי צמח בארץ-ישראל, ובחודש יוני 1937, חזר לניו-יורק. כשנתיים לאחר מכן מת בניו-יורק, מחוסר כל. אלקין ידידו, שילם בעד קבורתו, ואחיו בנימין, שילם את חובותיו. להחן דברים, שכתב יהושע ברטונוב בספרו על גורלו של צמח: ..."ומה שהיה ועבר בינינו - לא בו ולא בנו האשם. עד כמה שראיתי והכרתי את הדברים, הרי היה מעין גורל אובייקטיבי. יודע אני שכך היה גורלו של גולדפדן בתאטרון היהודי, ושל אנשים מייסדים, או מנהיגים גם בתחומים אחרים, מבין אנשי המהפכה למשל: אין המייסד יכול להשלים לפעמים עם גודל היצירה, והריהו מתקומם דוקא נגד השלב שילדי-רוחו הגיעו עדיו". החלל הריק, שהשאיר וכטנגוב במותו, בתחום הניהול האמנותי של הבימה. העדרותו הארוכה של סטניסלבסקי ממוסקבה, בשלב קריטי בחיי התאטרון. דרכו הניהולית, ושיטתו התכסיסית של צמח. אלה היו הגורמים העקריים אשר הביאו, בסופו של דבר לפילוג בהבימה, בניו-יורק. הויכוח בין צמח ללהקה, היה אידאולוגי. להקת השחקנים ביקשה לקיים שתי החלטות, שנעשו בידי צמח עצמו, עוד בתקופת הייסוד במוסקבה - לקיים את התאטרון כקולקטיב, ולהעלותו לארץ-ישראל. על אי קיום ההחלטה הראשונה, נלחמו בו, ועל דחיית ההחלטה השניה, נפרדו ממנו. חומר הנפץ, שנאגר ברוסיה, באירופה ובארצות-הברית, התפוצץ בניו-יורק.

נורמן, יצחק (עורך), 1966, בראשית הבימה – נחום צמח בחזון ובמעש. הספרייה הציונית, ירושלים.

חקלאי, אורי, 1974, פועלו של נחום צמח על רקע תחיית התרבות היהודית ברוסיה. עבודה לקבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים.