אמנות ותרבות יוונית נחשבו מאז ומעולם כמודלים לעתיד לבוא. כבר בעיני הרומאים נחשבו אלה כקלאסיים והם עשו מאמצים ניכרים כדי לרכוש עבודות אמנות יווניות מקוריות; וכאשר זה לא היה אפשרי - הם העתיקו אותן כדי לקשט את ארמונותיהם, מקומות ציבוריים כמו גם וילות פרטיות.

מי הם האלים והגיבורים היווניים והרומיים, כיצד נערך פולחנם, מהו מיתוס, הקשר בין מיתוס לדת,

בשעור הליבה "מבוא לאמנות קלאסית: רומא ויהודה" נלמד על  הביטוי החזותי והאמנותי של המערכת האימפריאלית ההלניסטית והרומית במרכז ובשוליים. נלמד על ההתפתחויות האמנותיות בעולם ההלניסטי וברומא וכיצד התפתחויות אלו באו לידי ביטוי ופורשו בתחום הבניה, העיטור והאמנות בארץ ישראל. אגב כך נעמוד על ההתנגשות שנוצרה בין התרבות  ההלניסטית והרומית לזו היהודית ועל השלכותיה. במהלך השעור נציג גם כיצד מדיניות האימפריות כלפי הפרובינציות היתה של הפצת התרבות הרומית/הלניסטית ושימוש במשאבי הפרובינציות לטובת המרכז. יחד עם זאת, הפרובינציות מצידן גם הם השפיעו על המרכז ולעיתים התנגשו איתה.

לפי חזון יוחנן, בתום המילניום – שנת האלף –  ישוחרר השטן מכלאו ותפתח המלחמה האחרונה בין כוחות האל והשאול. כיצד השפיעה תפיסה זו על האמנות? הקורס ייבחן את התהוותה של האמנות המונומנטאלית של ימה"ב עם חלוף שנת האלף תוך התייחסות לשלוש חטיבות מרכזיות: האמנות האוטונית, הרומנסק, והגותיקה כמו כן, ייבחנו תהליכים מקבילים באמנות הביזנטית התיכונה. יצירות האמנות תנותחנה לאור שינויים פוליטיים ואינטלקטואליים בחברה של ימה"ב. אלו יהוו בסיס לדיון במושג ה"רנסנס" של ימה"ב, טעם התקופה, מיסטיקה ורציונליזם באמנות, חזיונות סוף העולם ויום הדין, מרכז ושוליים, פטרונות ועוד.

ההיסטוריה הקדושה הנוצרית, ובמרכזה התגשמותו של ישו בבשר, מותו ותחייתו, מהווה יסוד מרכזי של התרבות המערבית, ושל האמנות המערבית בתקופות השונות. אין ספור יצירות הוקדשו לתיאור רגעי המפתח של חייו של ישו, כמו גם של חייה של מריה ושל הקדושים השונים, ומסורות התיאור אשר נוצרו היוו מקור מרכזי להתייחסות גם עבור אמנים אשר תיארו נושאים אחרים, לאו דווקא מן ההיסטוריה הקדושה .

קורס זה יתמקד באופני תיאוריהם של פרקים מרכזיים מן הנרטיב הנוצרי באמנות, ויעמוד אחר הקשרים המורכבים בין המסורות הטקסטואליות – ובהן הברית הישנה והחדשה, האפוקריפה, וכתבי אבות הכנסייה והתיאולוגים הנוצרים – לבין הייצוג החזותי של עיקרי ההיסטוריה הקדושה הנוצרית. כל אלו יבחנו מתוך שורה של מתודות ובהן איקונוגרפיה, גישות נרטולוגיות, סמיוטיקה ועוד.

המבוא מציע סקירה רחבה של מושגי יסוד בהבנת האמנות, האדריכלות, אמנות החפץ, הקליגרפיה, והאורנמנט של עמי האסלאם–  ערבים, פרסים וטורקים – מתוך התבוננות ביצירות מופת של אמנות זאת ובמודלים לפרשנותן. חלק א' – הראשית : עוסק בראשית אמנות האסלאם ובהתגבשות שפתה הייחודית, על רקע מורשות אמנותיות שכנות, הפרסית-סאסאנית, המרכז-אסיאתית והביזנטית. טווח הזמן הינו ימי הביניים המוקדמים למן עליית האסלאם במאה ה 7, עבור בח'ליפויות הגדולות של האומיים והעבאסים ועד לשנת 1000 לערך.

המבוא מציע סקירה רחבה של מושגי יסוד בהבנת האמנות, האדריכלות, אמנות החפץ, הקליגרפיה, והאורנמנט של עמי האסלאם–  ערבים, פרסים וטורקים – מתוך התבוננות ביצירות מופת של אמנות זאת ובמודלים לפרשנותן. חלק ב' – התפארת, עוסק באדריכלות, אמנות החפץ וציור כתבי-יד מוסלמיים בתפארתם בימי-הביניים המאוחרים, למן עליית השושלות הטורקיות במאה ה 11 ועד למאה ה 19. בין השאר, נעסוק בהתפתחות האדריכלות המוסלמית והדימוי הפיגורטיבי בציור הפרסי וההודי-מוגולי.

השיעור יוקדש לשינויים הדרמטיים שעוברת האמנות באיטליה במאה השנים אותן נהוג לכנות הצ'ינקואה-צ'נטו (המאה ה-16). נקודת המוצא תהיה בפירנצה עם  מותו של לורנצו המפואר (1492) וגירושם של המדיצ'י מן העיר. אחרי מבט על עידן הזהב של האמנות בפירנצה מראשית המאה ה-16 יעבור מרכז הכובד לרומא של פועלים מיכלאנג'לו ורפאל בתקופה אותה נהוג לכנות עידן הזהב היוליאני והליאוניני (תחת האפיפיורים יוליוס השני וליאו העשירי). הפריחה הזו מגיעה לעצירה דרמטית עם ביזת רומא האיומה בשנת 1527 על ידי כוחות הקיסר קארל החמישי. עם החורבן שפוקד את העיר והשינויים הדתיים הדרמטיים נפתח עידן חדש ומקיץ הקץ על הרנסנס הגבוה.

במקביל להתפתחות הרנסנס האיטלקי, בארצות שמעבר לאלפים החל הציור להתנתק מהדימויים והמסורות של ימי הביניים ולבסס הסתכלות חדשה על המציאות הגשמית.  סגנון ציור זה זכה עוד בזמנו לכינוי "אמנות חדשה" (Ars Nova) ומאופיין, ראשית וקודם כל, בריאליזם. אבל למרות שאחת המטרות של סגנון אמנותי זה היתה ללא ספק לעורר את התפעלות הצופה מיכולת החיקוי של האמן, אין מדובר בהעתקה פשוטה של המציאות הגשמית. מתחת למעטה החיקוי המדוקדק, נושאת בתוכה "האמנות החדשה" משמעויות נסתרות, והופכת להיות מציאות קסומה ומיסתורית.

במהלך תקופה קצרה שלטה באמנות הסברה כי טעם ויופי הם נושאים לויכוח, לחקירה ולמדידה וכי התשובה לשאלתה של המכשפה הרעה של שלגיה, לו היתה נשאלת בחוגי ההומניסטים, היתה יכולה להיות נושא לגיטימי לדיון. בניגוד לדעתו של הורטיוס ש"אין קנה מידה ליופי", אנשי הרנסנס האמינו שניתן וצריך למדוד ולנסח את "היפה". אבל כבר במחצית המאה ה-16 השתנתה הגישה, והיפה היה לערך סובייקטיבי המצוי בעיני המתבונן.

הקורס יסקור את התפתחותה של האמנות במאה ה-19 תוך התמקדות בזרמים בסגנונות ובאמנים\ות המרכזיים. נדון בשינויים הצורניים ובתכנים החדשים שהופיעו במעבר מהניאוקלאסיקה ,דרך הרומנטיקה, הריאליזם האימפרסיוניזם והפוסט אימפרסיוניזם לראשית המודרניזם. נתייחס לקונטקסט בו התרחשו השינויים וניעזר במקורות  טקסטואליים מתחום האמנות והתרבות.  

קורס זה הוא מבוא לאמנות המודרנית המערבית מתחילת המאה העשרים ועד שנות החמישים. אנו נתמקד בשינויים שתוו את הרעיונות והפרקטיקות של מושגי המודרניזם והאוונגרד תוך הצגה של סוגי אמנות מגוונים המסמנים את המעבר ממסורות הציור, הפיסול והאדריכלות להתפתחות אמנות המיצב, הפרפורמנס והצילום. במהלך השיעורים נתמקד באמנים, ביצירות אמנות, בזרמים ובסגנונות אמנותיים מרכזיים, וכן בטקסטים מכוננים שנכתבו על ידי אמנים אלה. לצד סקירה היסטורית שתפתח בסזאן ותמשיך עם הפוביזם, הקוביזם, הגשר, הפרש הכחול, הפוטוריזם, ההפשטה הגיאומטרית של מונדריאן ומלביץ', דאדא וסוריאליזם, ועד האקספרסיוניזם המופשט, נדון בביקורת מעמדו של האובייקט, זהות ומגדר, האדם והטבע, משבר הרוח, המשיכה לאחר, והשפעתן המכרעת של מלחמות העולם על הייצוג הפלסטי.  

השיעור הינו מבוא לתולדות האמנות הישראלית במאה שנים האחרונות במדיום הציור, הפיסול והצילום. בנוסף להכרות עם זרמים, תערוכות ואמנים מרכזיים, יושם דגש מיוחד על מאפייניו וייחודו של תחום מחקר זה המעלה שאלות ותובנות הקשורות להיסטוריה והגאו-פוליטיקה של המקום הספציפי, לעיצוב והבניה אידיאולוגית של זהויות שונות, ולדיאלוג עם מרכזי אמנות ותרבות בעולם. במהלך הסימסטר נערוך סקירה כרונולוגית מסוף המאה ה-19 ועד שנות השיבעים, שתצביע על התפתחותן של מגמות אמנותיות ושנויים המאפיינים את התגבשותה של האמנות המקומית. השיעורים האחרונים של הקורס יוקדשו למצב האמנות הישראלית העכשוית, תוך דיון בנושאי חתך מרכזיים שהתהוו במהלך שלושת העשורים האחרונים כגון הסיכסוך הישראלי פלסטיני, זיכרון השואה, פוליטיקה של זהויות, אקולוגיה וגלובליזציה. 

ניתוח יצירת אמנות עשוי להצטמצם ברמת הפשט להיבטים החזותיים, כהשתקפות ישירה של נרטיב היסטורי, מיתולוגי, דתי או אחר, או להתרחב ברמת הדרש למשמעויות סימבוליות ורעיוניות רחבות היקף ורבות הקשרים. בעוד שהשיח המסורתי אודות תולדות האמנות נטה לראות בקיומה של משמעות אחת ויחידה ליצירת אמנות, הרי שהשיח העכשווי מכיר בהיותה של יצירת האמנות מרובדת משמעות ונקודות מבט. יצויין בהקשר זה הטקסט המכונן של רולאן בארת (Roland Barthes)  "מות המחבר" משנת 1967, המכיר בלגיטימיות של הצופה לפרש את יצירת האמנות על פי הבנתו, גם אם לא בהקשר לכוונת המחבר. עם זאת, אין שדה הפרשנות פרוץ וחסר גבולות, ועל ניתוח היצירה להיות מעוגן בכלים הדיסציפלינריים הנכונים.

פענוח של יצרות האמנות החזותית מתבסס על שלושה מרכיבים הקשורים זה לזה. ראשית, ניתוח של "הצורה" או מאפייניה הצורניים של היצירה, כגון: קומפוזיציה, קו, צבע, אור, תנועה, חלל, פרספקטיבה, חומר וטכניקה של המדיום (ציור, פסיפס, פיסול, אדריכלות). שנית, ניתוח של יחסי הגומלין בין "צורה" לבין "אופן" של ההבעה החזותית, לדוגמא, "ריאליזם", "אידיאליזציה", "הפשטה". שלישית, היכרות עם גישות מתודולוגיות המפרשות את תוכן היצירה, למשל, גישה איקונוגרפית, או גישות סוציולוגיות לאמנות. קורס זה מוקדש לפיכך לפיתוח מיומנויות ההתבוננות, הניתוח הצורני והדיון במשמעויות של הדימויים החזותיים.  

פיענוח צפונותיה של יצירת אמנות כלשהי, יהיו סגנונה ותקופתה אשר יהיו, מחייב ראשית כל ניתוח מדויק והבנה מעמיקה של מאפייניה הצורניים. על אף הנטייה, הטבעית לעיתים, להפריד בין הדיון בצורה לבין העיסוק בתוכן ("סגנון" אל מול "איקונוגרפיה") הראה מחקר תולדות האמנות כי הצורה הנה מרכיב תוכני בעל משמעות מרכזית בכל יצירת אמנות, המגדירה לא רק את 'סגנון' היצירה אלא במידה רבה גם את משמעויותיה. בעיה מרכזית בעיסוק בניתוח צורני הינה כי על אף שמלאכת הראייה הינה אוטומטית – כולנו רואים – ראייה כזו נוטה לפסוח על מידע רב אשר נחשף רק תוך התבוננות מתודית ושיטתית, ותוך ניתוח מסודר ומובנה של הצורות.

"העט היא לשון המחשבה" כדבריו של סרוונטס, הסופר הספרדי הנודע, מבטא את חשיבות השליטה באמנות הכתיבה גם עבורנו, אנשי האקדמיה. מקוריים ככל שיהיו מחקרנו ורעיונותינו, אם לא נדע לכתוב אותם בצורה בהירה, קומוניקטיבית ותמציתית, היינו כאילמים. נלמד יחד כיצד להכין את הבסיס לכתיבה, לארגן את קו הדיון ולבסוף לכתוב אותו באופן שיהיה ברור לקוראינו מבלי לוותר על סגנון וגישה אישיים. נקדיש זמן גם לקריאה ביקורתית של מאמרים, שיהיו מורינו. במקביל נלמד גם את חוקי הציטוט הייחודיים לכתיבה האקדמית, שחשיבותם רבה לעצם קיום הדיאלוג האוניברסאלי האקדמי. מבנה השיעור יהיה כשל סדנא, שתכלול הגשה של עבודות ומטלות שונות.

מטרת התרגיל היא להקנות את הכלים הבסיסיים של כתיבה אקדמית, קריאת יצירה, קריאה אנליטית של טקסטים ממקורות ראשוניים כגון - מקורות ספרותיים עתיקים; התנ"ך או הברית חדשה; וקריאת ספרות מחקר לסוגיה.

הקורס יבחן במבט ביקורתי את תהליכי הגלובליזציה, ההגירה, ושימוש באמנות ממקורות תרבותיים מגוונים -- מן העת העתיקה ועד להקשרים של תרבות חזותית עכשווית, תוך שימת דגש מיוחד על המפגש הבין-תרבותי. מחד, נדון בתאוריות אמנות אשר התפתחו באסיה לאורך מאות שנים (ציור דיו, הדפס וכד'), ומאידך, נבחן מחדש ערכים מקומיים והשתנותם כתוצאה מן המפגש עם תרבות המערב. נבדוק תהליכי הטמעה ושל פיסול יווני ובודהיסטי; נתייחס לתאוריות ופרקטיקה בציור אסייתי אשר קרו כתוצאה מן המפגש עם אמנות חזותית מאירופה, החל מן המאה ה15 ואילך, כמו למשל אמנות נאנבן (Nanban Art); נתייחס לפורצלן ופיאנס – השפעות הדדיות בכלי הבית; ציור שמן ותרבות אסיה - דחיה וקבלה; כניסת הצילום לסין ויפאן במהלך המאה ה19; נתבונן בתערוכות העולמיות הגדולות של המאה ה19, לעומת הביאנלות לאמנות של העשורים האחרונים; נבחן את אופני ההתייחסות לאמנות המגיעה מתרבויות אסיה, עמדות האוצרים, והאופן בו מנוסח מפגש זה לטובת הצופה, המוגדר באופן אקסקלוסיבי כמעט, כצופה מערבי; נבחן מודלים של אקטיביזם וגישות ביקורתיות כאמצעי להתערבות במבנה ובעמדות פוליטיות מקומיות וביחס לתהליכי גלובליזציה; נדון בשאלות של הניסיון הקולוניאלי מחד, והפוסט-קולינאלי מאידך כמעצב של עמדות אלו; נבחן מהן ההשפעות של תהליכי קפיטליזציה גלובליים על מצב שוק האמנות, והתגובות לגלובליזציה שכזו.

התרגיל מלווה את המבוא הפנורמי העוסק באמנות העת העתיקה, ממצרים ועד סוף ימי-הביניים.

 בכל מפגש נדון בטקסטים מחקריים אשר ישלימו וירחיבו את הדיון העיוני במבוא.

 כמו כן, נקיים דיון ביקורתי בטקסטים. התרגיל הינו בעל שבע פגישות המתקיימות אחת לשבועיים.

 מטרת התרגיל הינה הכרות עם מושגי היסוד של כל תקופה והקניית כלים לקריאה ביקורתית וניתוח של ספרות המחקר.

התרגיל מלווה את המבוא הפנורמי העוסק באמנות העת העתיקה, ממצרים ועד סוף ימי-הביניים.

בכל מפגש נדון בטקסטים מחקריים אשר ישלימו וירחיבו את הדיון העיוני במבוא.

הקורס יסקור את תולדות האמנות במדיה שונים, החל ממצרים העתיקה, דרך העולם היווני רומי, ימי -הביניים המוקדמים, המרחב הביזנטי והמוסלמי, ועד ימי הביניים בשיאם.

הקורס יסקור את תולדות האמנות במדיה שונים, החל מהרנסנס המוקדם, דרך הרנסנס הגבוה, התקופה אותה נהוג לכנות ימי ה"מניירה מודרנה" (או "מנייריזם") ואמנות הרפורמה הקתולית המכונה לעיתים קרובות ה"בארוק" ועד למודרניות ולאמנות העכשיווית. נקודת המבט תהיה רחבה ככל האפשר ובמהלך הסמסטר יכללו מפגשים שיוקדשו לאמנות אסיה ואמנות האיסלם.

האם יצירות אמנות מהוות מקור השראה להבניית מהלכים היסטוריים, תרבותיים, ופיתוחה של חשיבה ביקורתית או שמא יצירות אמנות אינן אלא תוצר וביטוי לרקעים אלה? קורס זה ידרוש אחר היסודות האינטלקטואליים ומתודות המחקר של הדיסיפלינה של תולדות האמנות. אנו נלמד ונחקור את מושגי הניתוח החזותי, נתמקד בבעיות של סגנון, איקונוגרפיה, אוספים ומוזיאולוגיה, וניישם גישות תיאורטיות שמקורן בפסיכואנליזה, סמיוטיקה, לימודי מגדר, סוציולוגיה, פילוסופיה, ועוד בפרקטיקה של ביקורת אמנות.

בקורס זה נעסוק בטקסטים מרכזיים שעיצבו או השפיעו עמוקות על בסיס העשייה והמחקר בשדה האמנות הויזואלית מהמאה ה 18- ועד ימינו. טקסטים אלו מספקים לדיסציפלינה של תולדות האמנות כלים אנליטיים לניתוח והבנת יצירות אמנות. בנוסף הללו מספקים תובנות על תפקידה של האמנות בחברה ותרבות המודרנית. בחלקו הראשון של השיעור נתמקד בטקסטים העוסקים במתודות המסורתיות לניתוח צורני ותוכני. בחלק השני נדון בטקסטים המעלים שאלות על תפקידו של האמן. ואלו החלק השלישי יוקדש לטקסטים תיאורטיים המנסחים את השנויים בתרבות ובחברה, זאת מתוך ניסיון להבין את המושגים הבסיסים המשפיעים על עשייה וביקורת האמנות בת זמננו. 

האם יצירות אמנות מהוות מקור השראה להבניית מהלכים היסטוריים, תרבותיים, ופיתוחה של חשיבה ביקורתית או שמא יצירות אמנות אינן אלא תוצר וביטוי לרקעים אלה? 
קורס זה ידרוש אחר היסודות האינטלקטואליים ומתודות המחקר של הדיסיפלינה של תולדות האמנות. אנו נלמד ונחקור את מושגי הניתוח החזותי, נתמקד בבעיות של סגנון, איקונוגרפיה, אוספים ומוזיאולוגיה, וניישם גישות תיאורטיות שמקורן בפסיכואנליזה, סמיוטיקה,

במאות ה-16 – 18 השתנה העולם הידוע: גילויים מסעירים, מהפיכות מדעיות, ומלחמות הדת ערערו את התפיסה המונוליטית של האדם (האירופאי) את עצמו ואת מקומו. לאירופה היה מעתה את המזרח התיכון משמאל ואת העולם החדש מימין - עבר בעולם קלאסי של מיתוסים מכוננים ועתיד שנפתח באופק חדש ובלתי ידוע. העולמות האפשריים של ימה"ב, שהיו במאות 13-14 רק תרגיל תיאולוגי מחשבתי הפכו עתה לממשות, והצורך לאגור ידע חדש היה לחלק מהגדרה חדשה של הכרה עצמית.

הסמינר עוסק בעיצוב דמותו של "האחר" במודרניזם של המאה ה-19 וה-20 ובהשלכותיו של מושג זה בפוסט-מודרניזם ובאמנות עכשווית. מושג זה יבחן בפרספקטיבות של גישות פילוסופיות, פסיכולוגיות, סוציולוגיות, פמיניסטיות ופוסט-קולוניאליסטיות. שאלת "האחרות" (otherness) כוללת סוגיות של זהות, תרבות לאומית, סטראוטיפים ומיתוסים חברתיים ותרבותיים, מגדר, מיניות, קשרים בין "השוליים" לבין "המרכז" במסגרת של אותה התרבות, ויחסי הגומלין בין המערב לבין התרבויות הלא מערביות. נדון בסוגיות אלו באמצעות ניתוח תפישות של המונחים "אמנות השוליים" (אמנות עממית, אמנות חולי נפש, אמנות ילדים), "אוריינטליזם", "יפניות" (Japonism), "פרימיטיביזם", "היברידיות תרבותית" (hybridity) והעולם "הרב-תרבותי".

שליטים ממוצא טורקי-סלג'וקי עולים לשלטון ברחבי האסלאם בשנת 1000 לערך, ומניעים "רנסנס" אמנותי ותרבותי באזורים נרחבים של אירן הגדולה, המזה"ת, טורקיה ומצרים. השליטים החדשים מפיצים שפה אמנותית "בינלאומית" חדשנית בפיסול, באומנויות החפץ, וציור כתבי-היד. במוקדה, מצויה דמותו של הנסיך-הלוחם הטורקי, מופת של יופי גשמי ורוחני כאחד, המגשים אידיאלים של אבירות (פורוסיה), רעות, אהבה, ועידון. עזר כנגד הנסיך – היא הגבירה הטורקית, הח'אתון, שהכמיהה האירוטית אליה טעונה בממד מיסטי-אלוהי של ממש. ההוויה והאמנות של תקופת הסלג'וקים עוסקים באפוסים מן השאה-נאמה הפרסי; קרבות דרמטיים של אבירים ואבירות; רומנסות אוהבים טרגיות (גם הומוארוטיות); אובססיה מוחלטת עם מאגיה, אסטרולוגיה ומיסטיקה; ונושאי יומיום פופולאריים. בסמינר נשאל: כיצד שיקפו האמנויות את האידיאולוגיה השלטת ואת המציאות ההיסטורית? איך יכלה האמנות להוות כלי חתרנות וסאטירה בידי הנשלטים הערבים כנגד האליטה הטורקית השלטת? האם היו השפעות וזיקות בערכי האבירות והרומנטיקה וייצוגיהם האמנותיים בין הסלג'וקים המוסלמים והאבירים הנוצרים באירופה?

הסמינר יעסוק בשאלות של דימוי גוף, היחס למיניות והבנייה מגדרית בחברה היפאנית וייצוגיהם החזותיים – לפני ואחרי המפגש עם ערכי המערב. בין הסוגיות בהן נדון יעלו שאלות פסיכואנליטיות, רבוי וטמפוראליות מגדריים, היחס למיניות לאורך ההסטוריה של יפאן – החל מתקופת היאן ועד לעת העכשווית, פרפורמטיביות של מגדר – בתאטרון, באמנות מיצג, ובהקשרים חברתיים רחבים יותר, הומוארוטיות, זנות, וייצוגים של מיניות ומגדר בהדפס, ציור, קולנוע, מנגה, אנימה, ואמנות עכשווית.

בעוד תקופות מרכזיות באמנות הנוצרית בירושלים בימי הביניים נלמדו בהרחבה בפני עצמן, וכך האמנות והאדריכלות הביזנטית המוקדמת, ואמנות ממלכת הצלבנית, קורס זה יבקש לעמוד על קווי המשכיות וייחוד של האמנות הנוצרית בעיר הקדושה מתוך מבט על-תקופתי. כך יידונו שאלות של המשכיות וטרנספורמציה של מסורות קדושות, ייחודה של האמנות באתרים הקדושים, אמנות ועולי רגל לעיר הקדושה, מעבר מסורות בין הדתות השונות בעיר, ואפשרות קיומה של תרבות ויזואלית ואדריכלית ייחודית לירושלים.

הגירה היא רכיב מכונן בזהות המקומית בישראל עוד מהימים שלפני היווסדה כמדינה עצמאית, והוא אף ממשיך להוות מוטיב מרכזי בזהות האישית והמקומית של תושביה בימינו אנו. בקורס זה נבחן תהליכי גיבוש זהות של אנשים בתנועה כפי שאלו מוצאים ביטוי חזותי בראי האמנות. במפגשי הקורס ננתח את השפעת האידיאולוגיה הציונית על הגירת יהודים ועל מהלכי נדידה ועקירות של תושבים ילידים; נשלב תובנות מתהליכים עולמיים שהתרחשו באירופה של המחצית הראשונה של המאה ה- 20 ומלחמת העולם השנייה על הנעשה בהיבט הלוקאלי; נבחן את השפעתה של תופעת הגלובליזציה והטרנס לאומיות על תוצרי אמנות בישראל ונתעכב על השפעתן של תהפוכות עולמיות כגון נפילת הגוש הקומוניסטי על הנעשה בארץ. היבטים אלו יבחנו ביצירות אמנות מאת מהגרות ומהגרים, כמו גם מאת תושבים ותיקים, המגיבים לנושא של הגירה בישראל.

הכוח של דימויים מצולמים להעיד היה נושא לויכוח במסגרת החוק והמשפט מאז סוף המאה ה-19 והתפשט ביתר שאת אל שדות שיח אחרים בעיקר מאז המחצית השנייה של המאה ה-20. שאלות כגון: האם צילומים דקומנטאריים יכולים לשמש כראיות, האם עבודות אמנות יכולות לייצג טראומה באופן נאמן למקור, האם הקולנוע יכול ללכוד פשעים חמורים בצורה הולמת, וכן הלאה: קיבלו תשובות סותרות. בזמן שהוגים מסוימים טענו שדימויים יכולים לתפקד רק כאילוסטרציה חזותית, אל מול תפישות אלו התייצבו תיאורטיקנים אשר ייחסו לדימויים מצולמים יכולת ייחודית ובלתי ניתנת להחלפה לשאת עדות. סמינר זה יחקור את הגבולות האפיסטמיים של ייצוגים חזותיים ואת הספקות ביחס לאמינותם של דימויים מצולמים. על ידי התבוננות במקרי מבחן מתחום המשפט והאמנות בהם לדימויים מצולמים הוקצה תפקיד רב-משמעות, הסמינר יקנה לסטודנטים היכרות עם הדיון אודות הכוח של דימויים מצולמים להפליל ותוך כך, יציע לנוע מעבר לתפישות בינאריות ששלטו בדיון במשך עשורים רבים. הסמינר יציג לסטודנטים המשגות מגוונות של היכולת של דימויים לשאת עדות, כפי שהתפתחו בתיאוריות קולונעיות ואמנותיות אבל גם כאלו שנוצרו במסגרת דיספלינות נוספות כגון: משפט, זכויות אדם, לימודי מדיה, פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה מכוונת אובייקט.

פאריס איננה רק העיר המתויירת בעולם אלא גם אחד ממרכזי האמנות החשובים מזה מאות בשנים. מטרתו של הסמינר היישומי בהנחיית שניים ממרצי החוג היא לחשוף את המשתתפים לעושר האמנותי הזה כפי שהוא משתקף במספר אוספים ומונומנטים מרכזיים בבירת צרפת. תוך שימת דגש על שתי תקופות, ימי הביניים והרנסנס האיטלקי, יתבצע תהליך של למידה, התבוננות, ניתוח ומחקר מול כמה מיצירות המופת הגדולות של כל הזמנים, מהחזית המפוסלת של כנסיית נוטרדאם של פאריס ועד פסלי העבדים הגוועים של מיכלאנג'לו. לאחר עבודות הכנה בת מספר שבועות שתתקיים במהלך שנת הלימודים בישראל, יבצעו המשתתפים את המשך המחקר מול היצירות עצמן בהשתתפות פעולה של כל חברי הסמינר.

בשיעור זה נערוך סיורים משותפים בחללי תצוגה מרכזיים הפועלים בישראל לצורך הכרות וניתוח תערוכות אמנות. הפגישות יערכו פעם בשבוע במשך ארבע שעות בחללי תצוגה שונים ברחבי הארץ (רשימה מפורטת תפורסם במפגש הראשון), זאת לצורך דיונים משותפים על משמעויות המפגש עם יצירת אמנות כחלק מתערוכה וניתוח המהלך האוצרותי של התערוכה בכללותה. דגש מיוחד יושם על הבנת התהליכים ההיסטוריים והחברתיים שעצבו את אופני חווית הצפייה העכשוויים ופרקטיקות של אוצרות. כמו כן, ננסה לעמוד על האופן בו מוסדות אמנותיים אלו משפעים על הדיסציפלינה של תולדות האמנות.

ג'יאן לורנצו ברניני (1680-1598) נחשב עוד בימי חייו לגדול האמנים שפעלו ברומא של המאה ה-17. ארכיטקט, פסל וגם צייר. הסמינר הנוכחי יתמקד בפן אחד של הקריירה של האמן הרומאי שעליו קמה (בין השאר) תהילתו: הדיוקנאות המפוסלים. את היצירות האלו מקובל לכנות "דיוקנאות מדברים" (באיטלקית parlanti Ritratti (בשל האופן בו נהג לעיתים קרובות להציג את הדמויות שפיסל. ברניני הסביר כי "הרגע היפה ביותר שאפשר לבחור (כדי לתאר את המודל) הוא מייד כשמתחילים לדבר או רגע לפני כן" – וכך אכן נהג לעיתים קרובות. אפיפיורים, קרדינלים, מלכים, נסיכים, רבות מהדמויות החשובות והמשפיעות באירופה בכלל וברומא בפרט זכו לדיוקן שיש מפוסל פרי איזמלו.

החומר התיעודי העשיר בנוגע לברניני ייאפשר למקם את היצירות בהקשר מדוייק ככל האפשר, ובעיקר להעלות את השאלה של היכולת לתאר דמות הן בכתובים והן בחומר. כל תהליך יצירת הדיוקן ייבדק מנקודת מבט כפולה (לפחות) האופו שבו ברניני תיאר בשיש את מי שפנו לשירותיו – והאופן בו תוארו אותן הדמויות על ידי ברניני והביוגרפים שלו בכתב. יחד עם חומר ארכיוני כתוב בן התקופה אודות הפורטרטים ננסה להבין באופן מושכל יותר עד כמה "עשיית הניסים" של ברניני הייתה מלאכה אמנותית וכמה מתוכה היה הליך היסטוריוגרפי מודע של האמן ופטרוניו, חרדים למקומם בהיסטוריה.

אמנות תכופות מתארת מצבים הדומים במהותם לאלו המדומיינים על ידי הפילוסוף הסקפטי, בהם בלתי ניתן להשיג ראיות שתקבענה כי יש בכוחם של ייצוגים להיות נאמנים לדברים לכשעצמם (לעולם, לטבע, למטאפיסיקיה ועוד). האמנות הסקפטית מאתגרת את המערכות השגורות בדבר קיומן של ראיות היכולות לשמש כמבדילות בין העולם הממשי, המציאות, ועולם נגדי המופיע באופנים שונים כבעל זהות מוחלטת לעולם הממשי. יש הטוענים כי אנו כלואים "בעידן תמונת-העולם," Zeit des Weltbildes" כפי שהציגו זאת וויטגנשטיין והיידיגר. בהינתן כי אנו שבויים בתרבות המעצבת את מושגי היסוד הקובעים את תצורות יחסינו עם העולם, כאשר העולם עצמו אינו ניתן בשלמותו לשיח או לתנאי שיח קבועים, אזי, אי הוודאות המתכוננת ביחסים אלו פותחת צוהר לניסיונות לנסח את טבעו המוגבל ואולי אף הסופי של ידע אובייקטיבי ביחס לעולם. קורס זה יתמקד בצוהר זה הניתן לאמנות באורח מועדף על האפיסטימולוגיה, כאשר זו הראשונה נכשלת בניסיונותיה לנסח את כינונו של ידע אובייקטיבי ויחסו לעולם. במהלך הקורס נתמקד ביחסים שבין סקפטיציזם וסופיות ונשים דגש על יחסי התלות שבין סקפטיציזם ואמנות.

אמבלמה, כך עפ"י אחד מחוקרי התחום הראשונים, היא חידה המורכבת משלושה חלקים: ציור, כותרת וחיבור קצר. למרות שלהגדרה זו קמו מתנגדים ומסייגים רבים, אין חולק על האופי החידתי של הג'אנר. במחצית השנייה של המאה ה-16 ועד למאה ה-18 הפך פיענוח האמבלמות לעיסוק פופולרי; לא רק בספרי אמבלמות, אלא גם כחלק מעיטורים ארכיטקטוניים, עיצוב פנים של בתים, ספרי תיעוד ועוד. אמבלמות הופיעו בכל רחבי אירופה: מאנגליה וגרמניה ועד איטליה, מצרפת, ארצות השפלה, ועד דנמרק, פולין ושוודיה, מספרד ופורטגל ועד העולם החדש. ספרי האמבלמות היו ל"רבי מכר" אוניברסלים, שתורגמו, הועתקו, או נערכו מחדש והוגשו לקורא המקומי – המשכיל - שיכול היה לפענח אותם. אנחנו יכולים לדמיין את המלומד האנגלי, הגרמני או האיטלקי, קרוב לודאי בחברת מלומדים נוספים בסטודיו או בחדר הספריה, רוכן על הספרים ומנסה לפענח את המשמעות הצפונה בהם, או לחילופין, את חברו הדני יושב בארוחה ב'אולם האדום' בטירת רוזנבורג שבקופנהגן ומשיח עם חבריו על משמעות האמבלמה שהם רואים מולם, מצויירת על התקרה. למרות המשמעות המורליסטית לרוב של אמבלמות אלה, נראה כי לא ניתן להבין אותם ככלי חינוכי בלבד, ולא ניתן להתעלם מהיותם, בראש וראשונה, "משחק חברתי" לחבורה מובחרת של יודעי סוד. בסמינר זה ננסה להבין את האמבלמות בהקשרן ובאופן בו נקראו, חוברו והועברו במעגל הסגור של "רפובליקת הספר" – שלשורותיה, אז כעתה, התקבלו רק המובחרים ביותר.

שדים כלואים בבקבוקים, מפלצות ימיות, וציפורי-ענק המצילות ימאים הינם חלק מ"המופלא" באמנות ותרבות האסלאם – המכונה "עאג'איב " בערבית. תיאור פלאים שכאלה רווח החל מן המאה ה 9 בספרות המסעות הגיאוגרפית ובסיפורים עממיים של ימאים, שיתגבשו בהמשך להרפתקאות סינדבאד המלח ב"סיפורי אלף לילה ולילה". האיסלאם האימפריאלי פיתח גישה "פרוטו-אוריינטליסטית" הממקמת את המופלא והאקזוטי באזורים לימינאליים, כמו איי האוקיינוס ההודי, הודו וסין, אפריקה וארצות הצפון. אנו מוצאים דימויים חזותיים של "עאג'איב" בג'נר "ניפלאות הבריאה", שהיו אנציקלופדיות אוניברסאליות במאות 16-12 מלוות במחזורי דימויים עשירים וצבעוניים – משיאי הציור והדמיון האיסלאמי בכל התקופות. ואולם בשונה מן "הפנטסטי" המודרני, ל"מופלא" נועד באסלאם תפקיד ממשי ואינטגראלי ביקום, כמפגין את שליטתו המוחלטת של אללה בתוכו. מסיבה זו, האנציקלופדיסטים הפרסים, טוסי וקזוויני, קיטלגו  "עאג'איב" בשיטתיות מדעית והנגישו אותם לקורא באמצעות איורים מושכים. אך מעבר לצבירת ידע אינטלקטואלי, למבנים וחפצים פלאיים, כמו עיר הנחושת של שלמה המלך או המגדלור של אלכסנדר, גם יוחסו תכונות מאגיות וטליסמאניות של תיווך בין האדם לכוחות עליונים, האל, מלאכים ושדים; לפיכך דימויים של "עאג'איב" נפוצו גם על חפצים שימושיים ואקזוטיים שנסחרו ברחבי עולם האסלאם. הסמינר יבחן את מקומו של "המופלא" בתרבות, בספרות ובאמנות המוסלמית הימיביניימית, תוך שימוש ביחסי תמונה-טקסט-צופה וגישות תיאורטיות והשוואתיות של רצפציה.

המשפחה הנו נושא  מרכזי המופיע באמנות  הישראלית מראשיתה ועד ימינו. לדימוי הקשרים אומנותיים (תולדות האומנות), תיאורטיים, תרבותיים, חברתיים ופוליטיים המבטאים את ריבוי ההיבטים  של ההיסטוריה והחברה בישראל והמעבר מהמודרניזם לפוסט-מודרניזם .

בעלי חיים מציאותיים כמו גם יצירי כלאיים מופיעים ביצירה האמנותית משחר ההיסטוריה, החל מהעולם הפרההיסטורי ועד בכלל, למעשה. בעולם המסופוטמי והמצרי מתוארים יצירי כלאיים לא פחות מאשר בעלי חיים מציאותיים ומקבלים תפקידים חשובים. אלה גם אלה מוצאים דרכם לעולם היווני והרומי למן המאה השביעית לפנה"ס, למעשה באותו השלב בו מתחילה אמנות פיגורטיבית. אך גם העולם האגאי – כרתים ומיקנה – אשר לא ניתן לקבוע תמיד בבירור את מידת השפעתו על העתיד להתקיים ביוון וברומא, מציע עושר בלתי נדלה של בעלי חיים – בעיקר, אך לא רק, מציאותיים.

בשנת 1863 פנה המשורר שארל בודלר אל אמנים בני תקופתו בדרישה לזנוח את העיסוק ביופי הקלאסי, ההרואי או הדתי ולהתמקד ביצרותייהם באסתטיקה של היומיומי: "יש בחיים הטריוויאליים, בשינויי היומיומי של החיים החיצוניים, תנועה מהירה שכופה על האמן מהירות ביצוע בהתאם". כך בחיבורו "הצייר של החיים המודרנים", מעצב בודלר את דמותו של האמן החדש שעניינו המרחבים של היומיומי. בשיעור זה נדון במסורת האמנותית אותה התווה בודלר במאה ה-19 ובאופן בו הפכה למרכזית באמנות המאה ה-20. דגש מיוחד יושם על תפקידו של הצילום והדימויים המצולמים בהתגבשותה של פרקטיקה זו. הניתוח יכלול דיון בצילומים משפחתיים יומיומיים (Vernacular photography)  והשפעתם על התיאוריה הביקורתית ועיצוב הזיכרון החברתי, בנוסף נדון באופן שבו העיסוק באמנות היומיומי היוותה זירה אלטרנטיבית עבור אמנים להתמודד עם ניסוח הידע והתמצאות במרחבים החדשים של החיים האורבניים בחברת הראווה. הניסיון בשיעור זה יהיה למפות את דרכי ההתייחסות באמנות למרחב היומיומיי מתוך מבט על ייצוגיו התרבותיים, התיאורטיים והפוליטיים.

הסמינר יעסוק בהתפתחותה של אמנות מודרנית ביפאן, במתח שבין השפעות תרבות אירופה בכל היבטי החיים, כולל אמנות אירופאית קלאסית (ציור שמן); התפיסה המאחדת בין ציור שמן וצילום כמדיומים המייצגים את המציאות; הרצון לבלום השפעה זו ולהשתמש בשיטות ייצוג מקומיות שהיו מוכרות, ידועות ונפוצות במשך מאות שנים (הדפס); והתפתחות סגנון הניהונגא כסינתזה בין ציור מקומי מאסכולת קאנו וציור מערבי, ותנועת מינגיי – החזרה למלאכות מסורתיות. נתמקד במיוחד בתקופת טאישו (1912-1925) תקופה שבה ישנה עלייה מטאורית של נרטיבים מודרניים מחד, ומגמות לאומניות קיצוניות וקולוניאליזם באסיה מאידך, ובתקופת המלחמה, והאמנות הלאומנית-מיליטריסטית.

הפרצוף הוא פוליטיקה, אומרים דלז וגואטרי, כלומר אתר מובהק של יחסי כוח. כדי לעמוד על טיבה של טענה זו ועל השלכותיה נבחן את הפנים ממגוון זוויות: נבדוק מה מספר לנו קלסתר הפנים ומה מסגירה הארשת; נראה איך פרצופים מייצרים זהויות, שמזמינות מיון, מעקב ובקרה; נבדוק איך מתגלם בפנים המתח בין שחור ללבן ואיך מתנהלת עליהן המיניות; נברר מהו כוחו של המבט, מה מחוללת הצעקה ולמה בעצם אנשים מחייכים; ובד בבד נעקוב אחר עוויתות בלתי רצוניות, מצמוצים מפתיעים ותווי פנים סוררים ונבדוק אם הם מאפשרים הימלטות מהסדר השליט. נבחן גם את חלקה של אמנות הדיוקן בפוליטיקה של הפרצוף, ונתמקד בזיקות המיוחדות של הצילום לדקדוק של הפנים – משיתוף הפעולה ההיסטורי שלו עם האנתרופולוגיה והקרימינולוגיה, דרך צילומי הפורטרט האמנותיים, שמדגישים את בעיית הייצוג ומחדדים את סוגיית האלימות הטבועה במפגש עם הפנים, ועד לפעולות צילום יומיומיות דוגמת הצילום התיירותי, האלבום המשפחתי והסלפי, שמבנות, כל אחת בדרכה, את היחס אל האחר ואל העצמי.

סמינר זה מבקש להקנות לסטודנטים מושגים תיאורטיים וביקורתיים מרכזיים להבנת האמנות העכשווית. במהלך הסמינר נערוך ניתוך מעמיק של יצירות אמנות וטקסטים מרכזיים על מנת לדון במגוון רחב של פרקטיקות אמנותיות כגון:site specificity, installation art, performance art, community based art, appropriation,  דרכם פועלת האמנות העכשווית. נבחן פרקטיקות אלה במסגרת הקשרים היסטוריים ותרבותיים ספציפיים ונתמקד בשינויים מהותיים באופניי היצור האמנותי ביחס למעמדו של האובייקט האמנותי וצורת הצגתו. הסמינר יעסוק בויכוחים המרכזיים בשדה האמנות העכשווית סביב חלל ואמנות ציבורית, פוליטיקת זהות, קולקטיביות ו.relational aesthetics – בהקשר זה הסמינר אף יבחן את השפעתה של הגלובליזציה ושל המהפכה הדיגיטלית על האמנות העכשווית.  

סמינר זה מיועד לתלמידי מחקר בחוג לתולדות האמנות. מטרתו להקנות לסטודנטים כלים למחקר וכתיבה באמצעות לימוד מתודות המחקר ההיסטוריות (איקונולוגיה, איקונוגרפיה, פורמליזם) והעכשוויות (סמיוטיקה, מרקסיזם, פמיניזם, פוסטסטרוקטוראליזם ופוסטקולוניאליזם, קוויר) של הדיסיפלינה.

באמנות הבין-לאומית, שנות ה-80 היו שנים של "התפרצות אנרגטית" שבהן באה לידי ביטוי אכזבה עמוקה מן הפרדיגמות של המודרניזם הטהרני, בעוד הפוסט מודרניות עמדה כאופציה תרבותית של ריבוי, שפע, עודפות, פלורליזם ורלטיביזם. הפוסט מודרניות המקומית של שנות ה-80 התגלתה כגרסה ישראלית מתונה, שיותר מאשר אימצה תאוריה פוסט מודרנית, ביטאה את השפעת הזירה הבין-לאומית על המתרחש  בישראל בזמן אמת.  אולם, על רקע המציאות הישראלית  שהתפתחה לאחר מלחמת יום הכיפורים(1973), והמהפך הפוליטי(1977), מלחמת לבנון הראשונה(1982), האינתיפאדה הראשונה(1987)  ואירועים נוספים שפוררו את הנראטיב ההגמוני , האימוץ המהסס  והראשוני של הרטוריקה הפוסט מודרנית אפשר דיאלוג מסוג חדש עם מסורות העבר ועם המיתולוגיה המקומית.

מטרת השיעור לבחון את המיתוסים הפחות מרכזיים ולעיתים הפחות מפורסמים בעולם היווני והרומי, כפי שהם מוצאים ביטויים ביצירות אמנות מגוונות בתחומים ובמדיה השונים כציור ופסיפס, פיסול ותבליט, אמנות "גבוהה", אמנות "רשמית" ואמנות "מינורית" או "מיניאטורית." מיתוסים אלה יכולים להיות חלק מהאפוסים הגדולים כמו האיליאדה והאודיסאה, ובו בזמן מהאפוסים שלא נותרו בשלימותם והעוסקים באותם הנושאיםועם זאת, כה מעט תיאורים מציגים את המיתוס המכונן של הקרבת איפיגניה, למשל, או את המיתוס של אלקסטיס – לא אלה, וכמעט לא גיבורה במובן "הקלאסי" של המילה, ועוד רבים אחרים. חלק מהמיתוסים שיידונו בהחלט קשורים באלים, בעוד האחרים יכולים לכלול גיבורים. כשמגיעים לרומא התיאורים של המיתוס המכונן של ייסוד של רומא אף הם מועטים. למשל, תיאוריה של דידו מלכת קרתגו ויחסיה עם איניאס, או הזאבה המצילה את רומולוס ורמוס.

הזרם השיעי באסלאם התפתח באופן שונה מהזרם המרכזי הסוני הן מבחינה דתית ותיאולוגית, הן מבחינה פוליטית והן מבחינת התוצרים האמנותיים. כפי שדמותו של ישו על הצלב היא הסמל המרכזי באמנות הנוצרית, כך גם המיתוס של חסין, נכדו של הנביא מחמד, המקריב את עצמו למען הקהילה, הופך להיות לבסיס ליצירה בקהילות השיעיות, אז והיום. הזהות השיעית באה לידי ביטוי בעיקר בטקסי יום הזכרון לקרב כרבלא (יום העשורא) ובתרבות החומרית. בנוסף, ניכר שימוש באיקונוגרפיה ובסמלים הנובעים מהתיאולוגיה השיעית הייחודית לצרכים פוליטיים ותעמולתיים של המדינה השיעית החל מהמאה ה-16, עת הפכה איראן לשיעית, ובודאי היום ברפובליקה האסלאמית של איראן. בקורס נבחן את התפתחות המוטיבים של הקרבה, דם וקדושה באמנות ובתרבות החומרית של איראן במהלך הדורות ואת השימושים הפוליטיים שנעשו ונעשים במוטיבים אלו.

צבעי מים  משמשים את האמנים  הישראלים  מראשית  המאה ה-20  ועד היום כאמצעי הבעה אמנותי אישי, לאיורים, לרישומי הכנה ליצירות בטכניקות שונות, ולציורי מידע (בוטני למשל ).בקורס נדון, בין השאר בתכונות הטכניקה (למשל: אפשרויות  לדרגות שקיפות וביטוי לאור, התמוססות וכתמיות, דיוק ומאידך היענות הבעתית), נשווה את השימוש בטכניקת צבע המים לטכניקות אחרות בידי אותו אמן\נית  ונדון בשאלה האם תולדות השימוש בצבע המים בישראל מחזק ו\או משנה  את עקרונות  הנרטיבים ההיסטוריוגרפים של האמנות הישראלית כולל ההתייחסות לקונטקסט הבינלאומי  והתיאורטי.

"המאה ה-19 הארוכה" (1789-1914) החלה עם המהפכה הצרפתית והסתיימה עם המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות עד אותה העת, היא מלחמת העולם הראשונה. בין שני האירועים המכוננים הללו התרחשה מאה סוערת ובה תהפוכות ושינויים פוליטיים, חברתיים, תרבותיים ואידיאולוגיים רבים. קורס זה יעסוק במורכבות השינויים הללו: קידום המאבק הנאור לשיוויון מחד, והתפתחותם של טרור רצחני ולוחמה מודרנית מאידך—כפי שהם משתקפים באומנות התקופה. אנו נבחן את האופן שבו ייצוג מהפכות, מלחמות וקטסטרופות אפשר לאמנים להבנות מחדש את דמותו של האדם המודרני כגיבור לוחם וסובל, כמו גם את הגוף החברתי-פוליטי שבתוכו הוא פועל. מתוך נקודת מבט זו נתוודע גם לשינויים הרבים שחלו באומנות המאה ולתנועות הרבות והמגוונות שפעלו בה: ניאוקלאסיקה, רומנטיקה, ריאליזם, אימפרסיוניזם, ועוד. במסגרת הקורס סטודנטים ילמדו לזהות ולתאר יצירות אומנות, כמו גם לנתח אותן תוך התבססות על מקורות טקסטואליים וחזותיים כאחד.

מוזיאון הגטי בלוס אנג'לס, שקם הודות לתרומתו העצומה של המליארדר ג’ פול גטי הוא אחד מהמוזיאונים הגדולים בעולם. הקמתו כמוזיאון מעין "לאומי" בחוף המערבי של ארצות הברית הפכה את "הגטי" כפי שהוא מכונה ואת מרכז המחקר המקושר אליו, למוקד של חקר והצגת אמנות חזותית אירופית ולא רק. את האוסף יוצא הדופן שלו שכולל יצירות של טיציאן, ואן דייק, פונטורמו, רובנס, רמברנדט ורבים אחרים ממשיך מוזיאון הגטי להעשיר ברכישות ובמקביל מציג תערוכות זמניות מדוברות.

המאה התשע-עשרה החלה עם הכיבושים האירופאים הראשונים באוריינט והסתיימה כאשר חלקו הארי היה מצוי תחת שלטון קולוניאלי ישיר. מציאות פוליטית חדשה זו באה לידי ביטוי בארכיטקטורה האורבאנית של הכובש ('האוקסידנט'), כמו גם של הנכבש ('האוריינט'). סגנונות אירופאיים החלו לעצב את פניהן של הערים "האוריינטליות" ואת הטעמים של האליטות המקומיות שלהן. ארכיטקטים אירופאים, ובהמשך, ארכיטקטים מקומיים שרכשו את השכלתם באירופה, פעלו כחוקרים וכפרשנים של המסורת הארכיטקטונית במרחב הקולוניאלי, כשהם תעדו, ניתחו וקטלגו את המבנים השונים בהם נתקלו. פעילות זו הניבה את עיצובם של סגנונות ארכיטקטוניים של בנייה ועיטור, שהתבססו הן במזרח והן במערב, שאימצו באופן חופשי מרכיבים מהרפרטוארים הארכיטקטוניים הלא-מערביים ומיזגו אותם עם סגנונות ארכיטקטוניים אירופאיים. התוצאה הסופית נודעה בשם הכללי כ'סגנונות האוריינטליים' ובאופן פרטני כסגנון הנאו-מורי, נאו-ממלוכי, נאו-מוגולי וכיוצא בזה. הקורס יתמקד בסגנון הארכיטקטורה הנאו-ממלוכי במצרים כביטוי למפגש הטעון בין 'האוריינט' לאוקסידנט'.

מטרת הסדנא הינה קריאה מודרכת במקורות העתיקים בנושאים הקשורים לאמנות החזותית - ציור, פיסול ואדריכלות.  בסדנא יידונו טקסטים עתיקים )ספרות מקור (מסוגים שונים בתרגום לאנגלית ולעברית ואותם ננסה לעמת ולאמת אל מול היצירות. בקורס נדון גם בסוגיה מה הם אותם תרגומים "ראויים" וכיצד להבחין ביניהם לבין תרגומים ש"אינם מתאימים." הקריאה תערך בסדר כרונולוגי של התקופות  (ולא לפי הכרונולוגיה של הכותבים). הטקסטים יעסקו בתקופות הבאות: העת העתיקה (יוון ורומא), ימי הביניים (מזרח ומערב), רנסאנס-בארוק (איטליה וארצות השפלה).

במסגרת הקורס, נבחן את האופן בו שימשה האמנות ברומא, בתקופת הרנסנס והבארוק, ככלי תעמולה שמטרתה היתה להאדיר את העיר ולבסס את עליונותה על פני ערים אחרות; לרומם את הכנסיה הקתולית והעומדים בראשה ולפאר את הפטרונים החילוניים.

הפיסול הבריטי במאה ה-20 נתפס כפיסול שתרם לשינויים העמוקים שעבר ענף זה של האמנות. קורס זה יתמקד במעבר מסגנונות פיגורטיביים למופשט (כולל קונסטרוקציות), בשינוי מתפיסת מהות האובייקט הפיסולי כייחודי, לשימוש ב 'רדי מייד', להנעה  קינטית, לפיסול-מקום-מרחב, ולמיצב. שינויים אלה הובילו להרחבת ההגדרה של 'פיסול' כמושג. בשיעור נתייחס לקונטקסט ההיסטורי-טכנולוגי בבריטניה ובקונטקסט הבינלאומי, חברתי  ואסתטי של הנושא, כולל התייחסות לטקסטים ביקורתיים שנכתבו על ידי פסלים ותיאורטיקנים.

חקר ההתקבלות הקלאסית (Classical Reception Studies) הינו תחום מחקר הנובע מחקר הקלאסיקה. לתחום מחקר זה מוקדשים כתבי עת וספרים רבים המעמידים במרכזם את המחקר ההשוואתי.

הקורס עוסק באמנות החזותית הפלסטינית העכשווית עם דגש על צילום וידאו וקולנוע ובזיקה לאמנות מהמזרח הקרוב וממדינות ערב. הוא יתחיל בסקירה היסטורית קצרה ובשינוי שחל באמנות הפלסטינית החל משנות השבעים- הן מבחינת המניפה העשירה המדיומלית – צילום, ציור, מיצג, וידאו, פרפורמנס ואמנות במרחב הציבורי והן מבחינת העיסוק בנושאים חתרניים. הקורס יתמקד ביוצרים פלסטינים הפעילים מסוף שנות התשעים, ראשית שנות האלפיים- פלסטינים החיים בישראל, ברשות הפלסטינית ובפזורה ויסיים בפועלם של אמנים צעירים הפועלים בעשור האחרון. דגש מיוחד יינתן לאמנים פלסטינים החיים בישראל – ובמיוחד לעבודתן של אמניות יוצרות ומקומן בשיח האמנות והביקורת העכשוויים. כן יידון הקשר בין האמנות הפלסטינית העכשווית בישראל והחברה האזרחית ותפקידה המשמעותי בכינון תהליכים דמוקרטיים. הקורס ידון בפועלם של האמנים הפלסטינים העכשוויים כחלק מהעשייה התרבותית התוססת של יוצרים עכשוויים מהמזרח התיכון ומארצות ערב הפעילים בארצות מוצאם ובמערב. כן יבדוק הקורס את השפעת האביב הערבי על האמנות. הקורס יעסוק בנושאים המרכזיים המעסיקים אמנים אלה: מגדר, שפה, הגירה, קולוניאליזם, הארכיון והגוף.

שאלת סופיות החיים העסיקה את האנושות מקדמת דנא, ומקביל לה השאלה – האם סוף או החלה חדשה? תרבות הקבורה תפסה חלק ניכר בעיסוקיהם של אנשי העולם העתיק, ובמהלך הקורס ננסה להכיר את המיתוסים והאמונות הקשורים בעולם המתים, את צורות הקבור ואת האמצעים העמנותיים בהם בחרו לבטא את תפישות העולם הבא.

שעור זה יבחן במבט ביקורתי את ההיסטוריה והתאוריות של צילום באסיה (למעט יפאן, שהיא מקרה בפני עצמו), תוך דגש ובחינה של יחסים טרנס-תרבותיים הכרוכים בתהליכים של כניסת שפת הצילום לאסיה במהלך המאה ה19, ועד מחצית המאה ה20. נבחן גם את הצילום בתקופת המלחמות הגדולות באסיה – מלחמת קוריאה ומלחמת ויאטנם. הנושאים אשר יידונו בקורס נוגעים בשאלות של ייצוג מקומי, ייצוג האחר, אקזוטיזציה של העבר, מודרניזציה, תרבות המערב והשפעתה בשאלות של ייצוג, יחסי כח קולוניאליים, עצמאות וגלובליזציה; יחסי כח בין מצלם/מצולם. במהלך הקורס נגע בעיקר בצילום המגיע מסין, קוריאה, ויאטנם, תאילנד, והודו. דגש מיוחד יושם על המפגש הבין- תרבותי: על התרגום של מושגי הצילום לשפות מקומיות; על האופן שבו אסיה נוסחה בדמיון הארופאי; אקספרימנטים והתנסויות בצילום במקומות שונים; השימוש בכלים "מדעיים" על מנת לנסח את דמותו של האחר האסייתי; צילום לוויה ומוות; צילום עכשווי באסיה; נתייחס לשאלות של המבט הצילומי – מתבונן/ מתבונן, מבט גברי וגוף נשי, שאלות של מגדר, צילום שנעשה בידי צלמים מקומיים, וצלמים זרים, ייצוגים של אסיה בצילום עכשווי, וצלמים אסייתים בני-ימינו החיים במערב, יחסים היברידיים בצילום עכשווי, ועוד.

בין החוקרים אשר עבודתם תלמד בקורס נמנים עלי בהדד, כריסטופר פיני, יי גו, וו חונג, אלן טאקאטה, יונג מינמון, רוזלינד מוריס, ואחרים.

הקורס יתרכז במבנה הפנימי של שדה האמנות בישראל: אמנים, מנהלי מוזיאונים, אוצרים, פרשנים, מבקרי אמנות, מנהלי גלריות, ואספנים בעבר ובהווה. השדה יבחן לאור יחסיו עם הסביבה החברתית-תרבותית ־ כלכלית שבתוכה הוא מתנהל. הקורס יתמקד בעמדותיהם של היסטוריונים, אוצרים, נציגי הממסד המוזיאוני והפוליטיקאים לגבי פרקטיקת האמנות; התפקיד אותו הם מייעדים לאמנות במסגרת החברה שבה הם פועלים. שאלות אלה ילמדו תוך התמקדות בטקסטים העוסקים בקשרי הגומלין המתקיימים בין האמנות לחברה ובין האסתטיקה לפוליטיקה.

הקורס שם לעצמו כמטרה להעמיק בחקירת הזיקות, ההשפעות, האסטרטגיות וההקשרים הנובעים מהיחסים המורכבים שבין צילום והיסטוריה, זמן וטכנולוגיה. במהלך הסמסטר נצפה ונדון בעבודות וידאו ופילם מאת אמנים עכשווים אשר בוחנים בעבודותיהם אספקטים העולים ממעמדם היחודי של צילומים כשרידים וכעקבות, אובייקטים בעלי מעמד מיוחס בנוגע ל"מה שהיה שם". נעמיק וננסה לדייק בניסוח מעמדו ומקומו של האמן אל מול ההיסטוריון, העיתונאי או התייר, ארבעתם עושים שימוש בצילום אל מול ההיסטוריה.

בין המאה ה-15 למאה ה-16 חל מהפך פוליטי דרמטי במרחב המסלמי, מהפך אשר בסופו התייצבו ארבע אימפריות מובחנות זו לצד זו, שכולן ינקו מאותה מורשת פוליטית, תרבותית ואמנותית. הארמונות שניבנו על ידי שליטי האימפריות השונות משקפים את האופן בו כל אחד מן השליטים יצק לתוך הארמון שהזמין את התפיסות האימפריאליות הייחודיות של כל שושלת, את מעמדו כשליט ואת היחסים האמורים לשרור בינו לבין נתיניו. כדי לבחון את השונה והדומה בארמונות, ניעזר בתיאוריות מתחום הפוליטיקה של המבט.

בקורס זה נדון במגורים הפרטיים בתקופת הרנסנס – הארמון (Palazzo) העירוני והווילה (Villa) מחוץ לעיר - תוך התיחסות להיבטים חברתיים-תרבותיים ופוליטיים.

תחייתו של פיסול האבן המונומנטלי באירופה במאות ה-11 וה-12, לאחר שלא התקיים במשך מאות בשנים, מהווה תופעה מרכזית בהתפתחות האמנות האירופית. בתקופה זו נבנו ועוטרו מאות רבות של כנסיות על דרכי עולי הרגל, בערים הצומחות ובמרכזים מנזריים שונים. הפריחה המחודשת של העבודה באבן מגלה ההתמודדות מגוונת בעלת יחס משתנה אל מסורת העולם העתיק, כמו גם דיאלוג עם מקורות אמנותיים מתקופות שונות ומדיה שונים ובהם עיטור כתבי יד, אמנות זעירה, האמנות המוסלמית, האירית, ומקורות נוספים. בעוד חלק מן הפיסול הרומנסקי מציג נושאים קנוניים בעלי זיקות לכתבים הקדושים, חלק אחר כולל פיסול אשר נושאיו אניגמטיים, גרוטסקיים וקשים לפענוח.

הקורס יתמקד בצילום ככלי פוליטי וחברתי החל משנות השבעים ועד הזמן העכשווי, בבריטניה ובארצות הברית. נושא זה ייבדק לאור השיח התיאורטי בשאלות של "ייצוג" ( representation) ותוך התייחסות לביקורת על מערכי כוח מכוננים בחברה. נבחן פעילות זו גם על רקע מגמות טכנולוגיות חדשות ומדיה חברתית, כגון צילום דיגיטלי, טלפונים ניידים, ופלטפורמות ההפצה החדישות של רשתות החברתיות, היוצרות קהילות אקטיביסטיות טרנס לאומיות. 

זהו קורס מעשי העוסק בהתנסות בקשר המורכב והמרתק בין חומר ותוכן. הסטודנטים "ילכו לאיבוד" במרחב שבו פעולה, חומר ורעיון פועלים בו זמנית והפרדתם אינה מובנת מאליה.