אמצעי תקשורת ההמונים שפותחו לאחרונה מאפשרים לפרוץ את הגבולות המוכרים של המדיה הליניארית המסורתית, לספר סיפור ויזואלי באופן חדש, ליצור חוויה אינטנסיבית רבת חו שי ם, לשתף את הקהל בצורה פעילה בחוויה. בקורס יוצגו המאפיינים המרכזיים של האסתטיקה התרבות ואמנות המדיה החדשה באמצעות הצגה של אמנים מרכזיים, ועבודות נבחרות במספר תחומי יצירה: סרטים בדיוניים ודוקומנטריים אינטראקטיביים, משחקי מחשב, אמנות רשת, מייצגים, תיאטרון, טלוויזיה אינטראקטיבית, ומציאות מדומה - VR. במהלך הקורס יתמודדו הסטודנטים באופן יצירתי עם האתגר של עבודה במרחב חדש, דיגיטלי, אינטראקטיבי, בעל שפה וכללים אמנותיים חד שים, ויפתחו רעיון מקורי ליצירת חוויה סיפורית נרטיבית או חוויה ויזואלית המשתמשת בכלים הטכנולוגיים ובשפה של המדיה החדשה.

לפי סיכום עם ראובן הקר יוכלו להשתתף בסדנה גם סטודנטים ממסלול תסריטאות המעוניינים לכתוב ולפתח תכנים לטלוויזיה.

סדנה

הפרוסמינר יעסוק בתרומתם האומנותית החשובה של הבמאים הבולטים מצ'כוסלובקיה, הונגריה ופולין לקולנוע העולמי. הדגש יוסם על יצירתם של מילוש פורמן, ירז'י מנצל, אנדז'יי ויידה, קשישטוף, קישלובסקי, אשטוון סאבו, מיקלוש יאנצ'ו.

תאור הקורס ומטרותיו

הולדת הקולנוע הביאה לתחייתו המחודשת של מוטיב הכפיל (אדם "הפוגש" את עצמו). בפרו"ס זה נדון בשאלה באלו תנאים ונסיבות עורר המוטיב, שעוסק במאבק הנפש בין יצר המין ודחף המוות את סקרנותם של במאים ותסריטאים לאורכה של ההיסטוריה הקולנועית. הקורס יתמקד בין השאר בנסיון להציע הגדרה טנטטיבית חדשה למוטיב הכפיל בקולנוע מתוך שלל ההגדרות שהוצעו לו עד כה במחקר הקולנוע, הספרות והפסיכולוגיה ובקשר בין תכונותיו המשעתקות של המדיום הקולנועי והיותו "כפיל לעולם" ובין הופעת מוטיב הכפיל בנארטיבים קולנועיים רבים. בין השאר נדון בסרטים: "הסטודנט מפראג", "מטרופוליס", "חייה הכפולים של ורוניק", "סולריס", "הנערים מברזיל","גטגה", "היום השישי", "להיות ג'ון מלקוביץ'" ועוד.

עשרות מלודרמות עדתיות מעמדיות וקומדיות המתבססות על עימותים בין-תרבותיים שהופקו בישראל בעיקר בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 וזכו לפופולאריות עצומה. חלקם הפכו לחלק בלתי-נפרד מהאיקונוגרפיה הישראלית על מעלותיה ומגרעותיה: סרג'יו קונסטנזה מ"גבעת חלפון אינה עונה", מיקו, צ'ארלי פלורה וזכי בן-חנניה מ"צ'ארלי וחצי", ויקטור ומישל מ"ספר נשים", קזבלן ומר גולאש מ"קזבלן", סלאח ומר גולדשטיין מ"סלאח שבתי" וכמובן, עופרה חזה ב"שיר הפרחה" מתוך "שלאגר". במהלך הקורס נעמוד על נסיבות היווצרותו של "קולנוע הבורקאס" המעמדי-עממי, מאפייניו האידיאולוגיים הדומיננטיים והחתרניים, תרומתו לפיתוח "תודעה כוזבת", סטריאוטיפיזציה וסטיגמטיזציה מחד, ומחאה חברתית מזרחית מאידך. נבדוק את ההתייחסויות המקומיות לז'אנרים פופולאריים בקולנוע העולמי: קומדיות-סקס, קומדיות של טעויות, המלודרמה הרומנטית ההוליוודית, סרטי נעורים והתבגרות, מיוזיקלס ועוד.  

מטרת הסמינר
להציג את הקשר בין אמצעי תקשורת ההמונים בכלל והטלוויזיה בפרט לאחד מתוכניהם המרכזיים - ספורט. הסמינר יבחן את התפתחות יחסי הגומלין בניהם מתחילת המאה ועד עידן ערוצי הספורט הייעודיים (כגון: ערוץ 5 ו-(Eurosport. במהלך סמסטר א' תבחנה, בלווי דוגמאות, סוגיות שמעסיקות את המחקר האקדמי בתחום זה (כולל היבטים הקשורים להפקה של ספורט, מסרים ותכנים של טקסטים של ספורט מתווך והאינטראקציה של הקהל עם טקסטים של ספורט). עיקרו של סמסטר ב' יוקדש לרפרטים של הסטודנטים .

סרטיו של אנדריי טארקובסקי הם ללא ספק פיוטיים, אך לא בשל אי- אילו איכויות רגשיות או מיסטיות.
הפיוט האמיתי שלהם נמצא בריכוז של דימויים, לעיתי ם אסוציאטיביים או מרומזים, לעיתים מחזקים רעיון, דוחסים שכבות נוספות של משמעות לתוך סצינה מבלי להרחיבה - תזקיק של הביטוי הסינמטוגרפי.

"דומה שהמרחב יותר מאולף מהזמן, או פחות מסוכן ממנו: בכל מקום אפשר לראות אנשים שיש להם שעונים. ורק לעיתים רחוקות מאוד אנשים שיש להם מצפן. יש לנו תמיד צורך לדעת מה השעה ( ומי אינו מסוגל עדיין להסיק זאת ממצב השמש ?) אבל אנחנו לא שואלים את עצמנו איפה אנחנו" אומר ז'ורז' פרק .הסמינר יציע התבוננות במרחב של הסרט הישראלי כפי שהוא נוכח בז'אנרים ופורמאטים שונים מתוך מטרה לברר: מהו המקום הישראלי ומה מייחד אותו? לאלו מרחבים מפנה המצלמה את העדשה שלה? מהם היחסים בין הפריים הקולנועי למרחב ?מהם המאפיינים של כתיבת החלל והנוף הישראלי בהקשרים קולנועיים, אמנותיים תרבותיים וחברתיים?

סרטים תיעודיים ובדיוניים ,סדרות טלוויזיה, וסרטי וידאו-ארט ישראליים יוצגו וייבחנו תוך דיון בתיאוריות של מרחב והשוואה עם סרטים מהקולנוע הבינלאומי. בין הסרטים שידונו: "תעלת בלאומילך", "שלושה ימים וילד", "בירושלים", "גבעת חלפון אינה עונה","יומן", "מגש הכסף", "קלרה הקדושה", "איש גדול, ארץ קטנה", "זולגות הדמעות מעצמן, "האם ירית פעם במישהו", "סגר" "פרוייקט: מקום","תל-רומיידה","ככר החלומות","ג'ירפות", "כלניות" , ו"מסעות ג'ימס בארץ הקודש".

הקורס יתמקד בסוגיות הקשורות לקיומו של מספר וייצוג סובייקטיבי בקולנוע. נתמקד בהיבטים התיאורטיים של נרטיב סובייקטיבי ומשמעותו, בצורות הסיפור ובקונבנציות המסמנות סובייקטיביות כגון פלשבק, וויס אובר, מוטיבציה של צורות צילום ועריכה, וייצוגים מנטאליים שונים (חלום, הזיה, זיכרון) ולרעיונות הנגזרים מהסובייקטיביות: חוסר מהימנות של דובר, הצגה מוגבלת או אינטרסנטית של העולם הבדוי וכדומה. הקורס ידגים דרך סרטים מהקולנוע האירופאי המודרני ובעיקר קולנוע אמריקאי עכשווי.

מבוא לתיאוריות קולנועיות +תרגיל בתיאוריות קולנועיות

מבוא לתיאוריות קולנועיות +תרגיל בתיאוריות קולנועיות

מבוא לתיאוריות קולנועיות +תרגיל בתיאוריות קולנועיות

מבוא לתיאוריות קולנועיות +תרגיל בתיאוריות קולנועיות

מבוא לתיאוריות קולנועיות +תרגיל בתיאוריות קולנועיות

מבוא לתיאוריות קולנועיות +תרגיל בתיאוריות קולנועיות

מבוא לתיאוריות קולנועיות +תרגיל בתיאוריות קולנועיות

סקירת הקולנוע העולמי והזרמים המרכזיים בו בעשרים השנים האחרונות: אידיאולוגיות, תפיסות אסתטיות, רב תרבותיות ופוסטמודרניזם.

בראשית המאה העשרים קבע אורטגה אי גאסט, שהאמנויות של זמנו נכנסו למהלך של "דהומניזציה". בעוד שקודם ניסו האמנים לדרבן את הנמען לתגובות רגשיות באמצעות היצג "ריאליסטי" לסוגיו, כעת הם מנסים להבליט את הצורניות, את פס הייצור, את כלי המבע וכד', כדי למנוע תהודות רגשיות. הקהל אמור להגיב בהתבוננות אנליטית וחוש יופי צורני, ולא באמצעות התמזגות רגשית ואמפטיה. הדיאגנוזה טובה, בלי ספק, למוסיקה של ראשית המאה (שיינברג, סטרווינסקי), לתאטרון ה"מנוכר" של ברכט, לנרטיבים המסובכים של מוזיל, לקוביזם, וכן הלאה. הקולנוע הלך, באותה תקופה, דוקא בכיוון הפוך, והבימאים – מתוך מגמות פרימיטיביות, ועקב חובתם לפתות את הקהל ולהתרפס לפניו, עשו ככל יכולתם לעבות את המלודרמה, הרגשנות, והקיטש הסנטימנטלי לסוגיו. ועכשיו, באיחור של ארבעה דורות, מצטרפים גם בימאי הקולנוע לאבולוציה של שאר האמנויות, ומופיעים אמנים גדולים של "דהומניזציה קולנועית" – המבוססת על פירוק זמנים, הסתעפויות נרטיביות, פוליפוניה עלילתית, גיבורים אנטיפתיים, שימוש אסתטיציסטי במדיום, אירוניה חתרנית כלפי צורות היצג קלסיות וכלי עבודה דומים. כל זה מתקיים אצל גדולי המדיום של היום: גיליאם, אלמודובר, לינץ', סטון, טרנטינו, פינצ'ר, מנדז, קובריק (המאוחר), ברטון, קרוננברג, ופרודיסטים למיניהם (בעיקר בז'אנר האימה הקומי). הקורס יפתח ויעדן את משפחת מושגי הדהומניזציה, ישליט בהם סדר, וישאב את הדגמותיו (האימתניות לעתים ואלימות על פי רוב) מבימאים אלו, ועמיתיהם הפחות חשובים.

המרצה מעיר, אם כן, בהדגשה ומתריע: הקורס רווי בטקסטים שעלולים להיות קשים לצפייה!

למרות השליטה של השילוש הקדוש—אלתוסר, דה סוסר, לאקאן—בלימודי תרבות, ניסו מספר חוקרות וחוקרים להציע אפשרויות אחרות להבנת הקולנוע בעשורים האחרונים. בקורס נכיר גישות אחדות, חלקן מוזרות להפליא, אשר מנסות להמציא מחדש את התחום תוך התעלמות או התקפה על המסורת, כולל הניסיון של סובצ'ק לפתח פנומנולוגיה לקולנוע על פי מרלו-פונטי, ספרי הקולנוע של דלז הפונים ל"כוחות של שקר" במקום לחשוף את האמת, והחיפוש של אלזסר אחר דרכי פעילות לאחר מותו של הסובייקט.

במובן מסויים, קובריק הוא יורשו של ג'ונתן סוויפט, ומכלול יצירתו היא מעין מסע נוסף, חמישי, של גוליבר - מסע אל מחוזות הסכלות, מסע אל המיזנטרופיה, מסע אל גבולות הטירוף והחייתיות. עם זאת, קובריק הנו הומניסט בוטה ונחרץ. סתירה? לאו דוקא. המיזנטרופיה היא כלי, שיטה לאלץ אותנו להביט בפניה הכעורים של המציאות דרך פריזמה קיצונית, מחודדת, כואבת. קובריק הוא סטיריקן, ושליחותו הקדושה של סטיריקן היא להבעית אותנו על-ידי קריקטורה אכזרית, להציב מול פנינו מראה גרוטסקית. ומאחר שמדובר באחד האאוטרים האדוקים של אמנותו ובפרפקציוניסט, הוא נמנה על המפתחים הנועזים של שפת הקולנוע, מי שקבע סטנדרטים חדשים של אסתטיקה (אודיסאה), אימה (הניצוץ),  אלימות (תפוז מכני) והיצג (עיניים עצומות לרווחה). מסיבות אלה אפשר וצריך לדון בו כפי שנוהגים בסופרים הגדולים, כלומר, בתבנית משולשת המקיפה תמטיקה רטוריקה ופואטיקה – וזו תכלית הקורס.

לכאורה, הקולנוע אמור היה לרשת את כל הנכסים שהספרות – אחותו הבכירה באמנויות הנרטיב – אגרה עבורו במשך אלפיים ושבע מאות שנות אבולוציה. לכאורה, הקולנוע צריך היה להצטרף לאבולוציה זו, במקום להמציא את האותיות מחדש. יכול היה לרשת את הזמנים המפוצלים של פיצ'גרלד, את זרם התודעה של וולף וג'ויס, את המטא-פיקשן של בורחס, בארת ופיליפ רות', את הסוראליזם של בורוז, את הפוליפוניה של פוקנר ואת מסעות הזמן של פרוסט. אני אומר "לכאורה", כיוון, שהקולנוע ברובו התעלם לחלוטין מנכסים מופלאים אלו, ורבים מהקולנוענים עובדים – היום! – בכלים של נרטיב פרימיטיבי, המקדים את בלזק וסטנדאל, ונדמה כאילו לא שמעו מעולם אף על דוסטוייבסקי, כל שכן שאר הסופרים שהזכרתי. האם כך הדבר? מדוע? האם המצב נובע מאילוצים של המדיום, או מנסיון להתרפס לפני קהל פרימיטיבי? האם יש למצב תקנה? וכיצד נוכל, אם בכלל, לשפוט את אינספור הנסיונות לבצע "אדפטציה" – העברה מספרות, בין אם מדובר בקלסיקנים – פלובר, דוסטוייבקי, צ'כוב, פיצ'גרלד, הנרי ג'ימס, ובין בסופרי ז'אנר? האם אפשר להעביר לקולנוע את סקרלט אוהרה, או את האימה של סטיבן קינג? האם ניתן לעקוף את הבדלי הפנומנולוגיה של המימוש הטקסטואלי, לאמור, שהקולנוע פועל על העין, בעוד הספרות פונה במישרין לדמיון?

 הקורס יעסוק בגבולות האדפטציה, ביחסים המורכבים שבין אמנות מילולית לתמונותית, בחידושים המופלגים של הספרות במאה העשרים, וברלבנטיות של אלה לשפת הקולנוע - היום ובעתיד.

 המרצה מתריע: קורס תובעני וקשה. לתלמידים מתקדמים בלבד!

האסתטיקה הטלוויזיונית, בניגוד לאסתטיקה הקולנועית, מתאפיינת ביכולתה ליצור ריגוש המוני, מהיר, מיידי, משכנע, נגיש וראוותני בפורמט חסכוני של מסך ביתי. במהלך הקורס נעמוד על מורכבותו של הספקטאקל הטלוויזיוני והפיכתו לאירוע-מדיה באמצעות תהליכי גלוריפיקציה, הרואיזציה ואיקוניזציה של החוויה האנושית המתבססים על כוחו הסמיוטי, הקוגניטיבי, הפרספטואלי והקומפוזיציוני של הדימוי הצילומי הנע. נתייחס, בין השאר, לאופיים המניפולטיבי של דימויים סנסציוניים המתארים קטסטרופה וחריגה מגבולות אסתטיים ואתיים באמצעות גרוטסקה, "קרקסי מוזרויות" ומחזות אימה פסאודו-קולנועיים, כמו גם למורכבותם של המבט וחלל-התצוגה הטלוויזיוני והשלכותיהם על התיווך היומיומי השגרתי של מידע חזותי במהדורות חדשות, תוכניות אירוח, וידאו קליפים, בידור וסאטירה ועוד.   

הסמינר יבחן את הזיקה בין גישות תיאורטיות שעוסקות בהיבטים סטרוקטורליים, קוגניטביים, ותרבותיים של הנרטיב, לבין הפרקטיקה של הנרטיב הקולנועי כפי שהיא באה לידי ביטוי ביצירות קולנועיות ובספרי הדרכה לכתיבת תסריט. ההרצאות ועבודות התלמידים יתמקדו בפיתוח וניתוח של תסריטים מקוריים, בחינת צורות ותחבולות סיפוריות, וניתוח משמעויות הנרטיב הקולנועי כביטוי של מיתוסים ארכיטיפים של הדרמה האנושית ועיסוק בערכים ובקונפליקטים המרכזיים של חברה.